איני רואה יסוד לטענה זו. במהלך הסיכומים בעל פה הסביר עו"ד גושן, ב"כ המאשימה, כי לא נקב בכתב האישום (סעיף 72) בשמו של גדליה כצד להסדר, שכן במהלך האירועים נשוא אישום זה כבר פעל תחת הסכם החסינות. במבט לאחור, כך אמר, נראה כי טעה באי הכללתו ברשימת האנשים והחברות שהיו צד להסדר. אכן, נראה כי נכון היה לכלול את גדליה ברשימת הצדדים להסדר, אולם עובדת היותו צד להסדר (גם אם למראית עין, משום שפעל כסוכן), עולה מכל יתר הפרטים העובדתיים הנוגעים לאישום הנדון, והנאשמים הבינו הבן
--- סוף עמוד 198 ---
היטב כי זו התשתית העובדתית עמה עליהם להתמודד. והרי מיד לאחר הסעיף המונה את רשימת הצדדים להסדר, מפרט הסעיף הבא לכתב האישום (סעיף 73) את הפעולות שנעשו לשם גיבוש ההסדר, ובכללן פגישת הג'קוזי, במהלכה דנו משתתפיה בסכומי הכסף שישולמו לגדליה; הפגישות במשרדו של עו"ד גוטגליק במהלכן הוכנה טיוטת ההסכם עם גדליה ולבסוף אף נחתמה; הפקדת השיקים בנאמנות בידי עו"ד גוטגליק; פגישת בית זית וכו', והכל תוך ייחוס מודעות לאחים קופר באשר לטיבם האמתי של המגעים וההסכמים שנחתמו. ובהמשך (סעיפים 78-77 לכתב האישום) נטען מפורשות, כי סוכם בין ורד בר, ירון, גדליה וגיל מיארה כי ורד בר תשלם לשניים האחרונים סכומי כסף אם תזכה במכרז, וכי ההסכמים הללו נחתמו עמם על מנת להבטיח שהם לא יתחרו בוורד בר ויאפשרו לה לזכות במכרז "בהתאם להסדר הכובל". בנסיבות אלה, איני מעלה על דעתי כי היה מי שלא הבין כי זו התשתית עליה נסמכות טענות המאשימה, ולמעשה לא נטען אחרת גם היום. המדובר, אם כך, בהשמטה של משפט, המסכם למעשה את כל מה שפורט אחריו, היינו, שהמגעים עם גדליה נועדו למנוע את השתתפותו בתחרות ולשם כך משולמים לו הסכומים המוסכמים. ובמלים אחרות, שגדליה הוא צד להסדר הכובל (תוך שפעולותיו נעשות כסוכן מטעם הרשות). ועוד יש לומר, כי גיל, שאף עמו נכרת הסכם אי תחרות, צוין במפורש כצד להסדר באותו סעיף. השאלה היחידה שהייתה טעונה בירור בהקשר זה, ועל כך התנהל המשפט, היא שאלת מודעותם של האחים קופר למתרחש. את מסקנותיי בשאלה זו פרטתי לעיל.
207. טענה נוספת, הנוגעת אך לפרץ, והיא שמסכת הראיות נגדו אינה שונה מזו שעמדה לחובת עו"ד גוטגליק, שלא לומר שכלפי האחרון היו ראיות רבות יותר, והנה לא הועמד לדין. מכאן, שהעמדתו של פרץ לדין מהווה אכיפה בררנית ובלתי מוצדקת. לשם כך השקיעו ב"כ האחים קופר מאמצים רבים בניתוח מסכת הראיות נגד עו"ד גוטגליק (שנחקר כחשוד בפרשה והתיק נגדו נסגר מחוסר ראיות), בהשוואה למסכת הראיות נגד פרץ. לא מצאתי כי השוואה זו משכנעת, מה גם שמכלול הראיות הרלוונטיות לא הונח לפניי (למשל, הודעותיו של עו"ד גוטגליק ברשות, בהן התייחס, מדרך הטבע, לחשדות שהוטחו בו). לא למותר לציין, כי נקודת המוצא של עו"ד ליבאי בעת חקירתו הנגדית של עו"ד גוטגליק הייתה, כי לאחרון לא היה שמץ ידיעה או חשד שההסכם שהוא התבקש לנסח היה נגוע באי חוקיות (ראו למשל עמ' 1624). ואם כך הוא, אין להבין את טענת האפליה. מסקנתי מחומר הראיות העומד לחובת פרץ היא מסקנה חד משמעית, כי היה מודע לכך שההסכמים שנחתמו עם גדליה ועם גיל היו הסכמים בלתי חוקיים, שתכליתם מניעת תחרות. ככל שנוצר ספק בליבה של התביעה, שמא עו"ד גוטגליק לא היה מודע למשמעות ההסכמים, הרי שהמדובר בגישה עניינית, שאינה מקימה עילה לטענה בדבר אכיפה בררנית. אוסיף, כי גם אם ניתן לסבור שחומר הראיות לחובת עו"ד גוטגליק הצדיק העמדתו לדין (ולו כמסייע), ואני רחוקה מלקבוע זאת בהינתן שלא נחשפתי למלוא החומר הרלוונטי כלפיו, הרי ששיקול הדעת הנתון לתביעה להגיע למסקנה כי אין בידיה די ראיות להוכחת אשמתו מעל לספק סביר הוא שיקול