--- סוף עמוד 210 ---
218. אם בכך לא די, הרי שככל שניתן, ולא ניתן, לקבל את אחת מטענותיו של ארז לפשר אמרותיו בשיחות עם רונן, יוני וזוהר, הרי שדבריו לירון, בשיחה בה הביע האחרון דאגה שגדליה יסגיר את עובדת התיאום כמעשה נקמה בוורד בר (ת/300, שיחה 4811/143, עמ' 535), ולפיהם "הם היו צריכים להיות מספיק חכמים כדי לעשות את ההסכם הזה למשהו אחר, כאילו כביכול חוזה של עבודה..." אינם יכולים להיות מוסברים בהתרברבות או בשעה מאוחרת או בשינוי הנסיבות עם השתנות העתים, שכן המדובר בשיחה שהתקיימה לאחר הגשת ההצעות. בבית המשפט התבקש ארז להציע הסבר לדברים אלה, המלמדים על מודעות ברורה לכך שההסכם האמתי היה קרטל ולא חוזה עבודה ותשובתו מאלפת: "טעיתי בתשובה שנתתי לו. ירון התייעץ אתי תוך כדי לחץ, אני עניתי לו, אני לא יודע תוך איזה מצב עניתי, עניתי לו את מה שעניתי לו, זה טעות, זה לא נכון מה שעניתי לו. בדיעבד ... אני עניתי לו מה שנקרא ביד חופשית מהבטן בשלוף. טעיתי" (עמ' 3609-3608). המסקנה מתבקשת מאליה. לא יעלה על הדעת שארז "טעה" תמיד בכיוון אחד: שההסכמים עם גדליה ועם גיל היו הסכמי אי תחרות בלתי חוקיים. התבטאויותיו האותנטיות, החוזרות ונשנות בזמן אמת, מלמדות כי ארז תאר את הדברים כהווייתם, וכשל בניסיונו ליתן להם הסבר אחר בבית המשפט. "הטעות" היא אחת – דיבור חופשי בטלפון על מה שהיה באמת, מבלי להביא בחשבון את האפשרות של האזנת סתר.
219. ועוד דוגמא. ארז הודה בבית המשפט, כי את ההצעה של מנהרת אשקלון מילא הוא עצמו, בבית זית. זאת, בניגוד לעמדתו בחקירה ברשות (ת/72), שכפי שראינו לעיל, במהלכה הכחיש כי הוא זה שמילא את ההצעה, גם לאחר שהציגו לו אותה. ארז התבקש על ידי באת כוחו להסביר את תשובתו ברשות ואלה דבריו: "עוד הפעם, זה מאותם נקודות שאני לא זיהיתי את הכתב. לא רציתי לקחת אחריות על הדברים שאני לא יודע במאה אחוז. זה היה חלק מהנקודות של הדווקא שהתחלתי דווקא עם החוקרים שהם שיחקו אתי פינג פונג. גם אני שיחקתי איתו. יכול להיות שזה... אני לא זוכר מה בדיוק היה באותה נקודה. היה לי הרבה חקירות אז זה היה מתיש. אני מניח שזה שאני לא זיהיתי את הכתב ובזה הוצאתי את עצמי אמרתי שאני לא בטוח. עד שאני אהיה בטוח במאה אחוז אחר כך נחליט" (עמ' 3479). על כך יש לומר שניים: ראשית, החקירה האמורה התנהלה ב-2.2.2011, היינו כחודש וחצי לאחר שארז שוחרר מן המעצר. היה לו זמן רב לחשוב על מעשיו ועל דבריו, והוא בוודאי לא היה מותש מרוב חקירות, שכן החקירה הקודמת (ת/71) התקיימה חודש קודם לכן. שנית, השאלה כלל אינה עניין של חוסר בטחון בזיהוי הכתב. מלבד זאת שאני מתקשה להאמין שארז לא זיהה את כתב ידו, הרי שהוא בוודאי זכר שהוא זה שמילא את המעטפה בבית זית, כפי שזכר זאת היטב חמש שנים לאחר מכן, כשהבין כי לא יוכל להתנער מכך.