ב. קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות
289. כמו בעבירה של צד להסדר כובל, אדון להלן באופן כללי בעבירה הנדונה, והדיון יהיה יפה לכל אותם אישומים ולכל אותם נאשמים להם מייחסת המאשימה עבירה זו.
והערה נוספת עניינה בטענות בנוגע ליחס בין העבירה של צד להסדר כובל לבין העבירה של קבלת דבר במרמה. על פי הטענה האחת, קיימת חפיפה בין האישום בעבירה האחת לבין האישום בעבירה האחרת, ומשכך מנועה הייתה המאשימה לייחס לנאשמים (הרלוונטיים) את שתי העבירות גם יחד. על פי הטענה האחרת, העבירה של צד להסדר כובל היא נורמה מיוחדת, העדיפה על נורמה רגילה, היינו קבלת דבר במרמה. טענות אלה נטענו כטענות מקדמיות ונדחו על ידי בהחלטה מ-18.3.2014. לא שיניתי את דעתי בעניין זה והנימוקים נמצאים שם.
290. המונח "מרמה" מוגדר בסעיף 414 לחוק העונשין כ –
"טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת".
--- סוף עמוד 261 ---
העבירה של קבלת דבר במרמה משתכללת, אם כך, בהתקיים קשר סיבתי בין המרמה לבין "קבלת דבר". גם עבירה זו, כמו העבירה של צד להסדר כובל, יכול שתבוצע בנסיבות מחמירות.
כך מתאר בית המשפט העליון את היסוד העובדתי של העבירה:
"... היסוד העובדתי של העבירה מורכב משני רכיבים: רכיב אחד הכולל הצגת טענה כוזבת, ורכיב שני הכולל קבלת דבר מכוח אותה טענה ... לפי סעיף 415 לחוק, המצג הכוזב יכול להיעשות בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, ולעניין אופן יצירת המצג הכוזב – נפסק כי גם הצגה חלקית של העובדות יכולה להיחשב, בשים לב לנסיבות ולהקשרם של דברים, כהצגת מצג כוזב ... בשל היות העבירה תוצאתית, הרי שבנוסף להוכחת המרמה – יש להוכיח קשר סיבתי בינה לבין קבלת הדבר, קרי כי אלמלא המצג הכוזב לא היה המְרמה מקבל את מבוקשו ... יצוין, כי הפסיקה פירשה את רכיבי היסוד העובדתי של עבירת המרמה באופן רחב, הכולל, למשל, גם מצבים שבהם הבעלות בדבר לא עברה בפועל למקבל, וכן מצבים בהם הדבר נתקבל עבור אדם אחר שאינו מבצע המרמה ..." (ע"פ 8080/12 מדינת ישראל נ' אהוד אולמרט, פסקה 122 (28.9.2016)) (ולהלן: עניין אולמרט).
ובכל הנוגע ל"דבר" שקיבל המְרמה כתוצאה מן המרמה נקבע, כי אין הוא מצטמצם לעניין רכושי או מוחשי, וכי השגת יתרון מכל סוג שהוא תיחשב ל"דבר", לרבות הנחת דעתו של המרומה, המקפלת בחובה פגיעה בחופש השיקול וההכרעה שלו כתוצאה מן המרמה (ע"פ 752/90 שמואל ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539 (1992)). וככל שאלמלא המצג הכוזב יכול והיה המרומה פועל אחרת, הרי שלא רק את הנחת דעתו השיג המְרמה במרמה, כי אם גם את "השקט הנפשי", את הידיעה שכתוצאה מן המרמה לא יפעל בעל הסמכות אחרת. ובמילותיו של בית המשפט העליון –