על רקע האמור נקבע בעניין סלכגי, כי לשם הרשעתו של עבריין בעבירה של הלבנת הון, אין די בהוכחה שהסתיר רכוש במטרה להסוות את ביצועה של עבירת המקור. נדרשת הוכחתה של כוונה להסתיר את הכספים על מנת שייעשה בהם שימוש עתידי: "סעיף 3(א) נוקט בנוסח של 'להסתיר את מקורו' ומכאן ניתן ללמוד כי הוא מיועד להגביל את תחום פריסתו למצבים שבהם כוונת העושה אינה מתייחסת לעצם הסתרת הכספים או הרכוש (כדי להסתיר את עובדת ביצועה של עבירת המקור), אלא רק למצבים שבהם קיימת כוונה להסתיר את הכספים או הרכוש כך שיתאפשר שימוש עתידי בהם. כוונה מיוחדת זו מתיישבת היטב עם תכליתו של חוק איסור הלבנת הון. השלב הראשון בחתירה אל היעד של מלביני כספים – 'להפוך כסף שחור לכסף לבן' – הוא הסתרת מקורם של כספים או
--- סוף עמוד 267 ---
רכוש בעצם ביצוע עבירה. במלים אחרות, הסעיף מסתפק בהסתרה שהולכת מעבר להסתרת העבירה המקורית – אך אינו דורש כוונה המתייחסת לתהליך הלבנת ההון כולו – אלא רק לשלב הראשון שלו (שבלעדיו אין מבחינת מלביני ההון)" (שם, פסקה 35; וראו גם ע"פ 8345/15 מאיר אוחנה נ' מדינת ישראל (19.9.2017)). עם זאת, המשיך בית המשפט העליון וקבע, כי אין להגביל את תחולת העבירה "רק לשלבים המתקדמים של השרשרת בהם מתגבשת המטרה בדבר הכשרת הרכוש האסור".
סיכום ביניים: תכלית הפעולה ברכוש האסור היא "הכשרתו" בדרך של ניתוק הקשר בינו לבין המקור האסור, והכל על מנת שניתן יהיה לנצל את פירותיה של עבירת המקור או להשתמש בו לשם ביצוע עבירות נוספות. פעולה ברכוש אסור שכל תכליתה הסתרת עבירת המקור אינה בגדר הלבנת הון.
296. האם משתכללת העבירה של איסור הלבנת הון רק לאחר שבוצעה עבירת המקור? לשאלה זו, כפי שנראה להלן, חשיבות לענייננו. זה לב המחלוקת בין המאשימה לבין הנאשמים.
בעניין בלס עסק בית המשפט העליון במקרה בו עבירת המקור (זיוף חתימות מוטבים על גבי שיקים והצגת מצג שווא כלפי הבנק) התלכדה עם פעולת ההסוואה (הפקדה בחשבון הבנק של הנאשם שהתבקש לעשות כן ולקבל את תמורת השיק במזומן). המערערים טענו, כי על מנת שתשתכלל עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, דין הוא שקודם לכן תושלם עבירת המקור (את טענתם סמכו על ספרם של י' גרוסמן, ר' בלקין וס' ליכט, איסור הלבנת הון – להלכה ולמעשה 40-37 (מהדורה שניה מורחבת – 2013)). בית המשפט דחה גישה זו, באומרו: "שום דבר בלשון החוק או בתכליתו, איננו מצביע על כך כי צריך להיות נתק מוחלט בין השניים. אין ספק כי רכוש איננו מוגדר כרכוש אסור ללא קיומה של עבירת מקור, אלא שאין כל פסול בכך שתהיה זיקה בין עבירת המקור לבין עבירת ההלבנה. במילים אחרות: האירוע העברייני יכול להיות אירוע שחוליותיו שזורות זו בזו. כפי שיובהר להלן, אין גם צורך בהפרדה בין החוליות במישור הזמן, דהיינו, אין צורך כי הפעולה ההופכת את הרכוש לרכוש אסור תושלם לפני שתתבצע הפעולה המהווה את פעולת ההלבנה" (שם, פסקה 21). מסקנתו של בית המשפט העליון באותה פרשה הייתה כי "פעולה אחת מתמשכת יכולה להוות גם את יצירת הרכוש האסור וגם את הלבנת הכספים, ואין צורך כי האחת תסתיים לפני שרעותה תתחיל" (שם, פסקה 24).