העבירות
המאשימה מייחסת לירון ולירון בלווא בע"מ עבירות של צד להסדר כובל בנסיבות מחמירות וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.
א. צד להסדר כובל בנסיבות מחמירות
47. כפי שראינו, ירון הודה בחקירתו בכך שהיה צד להסדר כובל בכל הנוגע למכרז הנדון, אולם חזר בו מהודאתו בבית המשפט. את טענותיו באשר ליחס החוקרים אליו (טענות שתכליתן לחתור תחת קבילותן של ההודאות ולכל הפחות להפחית ממשקלן) – דחיתי. מכל מקום, גם בהתעלם מהודאותיו, מכלול הראיות הובילני למסקנה שמעבר לספק סביר, כי בין ירון לבין גדליה התגבש הסדר כובל, והוא העומד ביסוד ההסכם שנכרת ביניהם (ת/329). ההסכם המדובר הוא הסכם בין מנהלי עסקים, שתכליתו חלוקת שוק (מניעת התמודדות מצדו של גדליה באזור ירושלים) ובתשלום תמורת ההימנעות מתחרות. בנוסף מהווה ההסדר כבילה שעניינה כמות הנכסים או השירותים שבעסק, איכותם או סוגם (סעיפים 2(ב)(3) ו-2(ב)(4) לחוק ההגבלים העסקיים, בהתאמה).
48. לטענת עו"ד גלעדי, גם בהנחה שירון וגדליה היו צד להסדר כובל בכל הנוגע למכרז 2004, נסיבותיו אינן מקימות את החזקה הקבועה בסעיף 2(ב)(3) לחוק ההגבלים העסקיים (הסדר שהכבילה בו נוגעת לחלוקת השוק, כולו או חלקו, לפי מקום העיסוק או לפי האנשים או סוג האנשים עמם יעסקו). את טענתו משתית עו"ד גלעדי על פסק הדין בעניין אריאל רמזורים, ממנו מבקש הוא ללמוד כי רק מקום שבין הצדדים מתקיימת עסקה הדדית, לפיה כל צד מקבל את חלקו בשוק הרלוונטי, מתגבש הסדר כובל. בענייננו, כך טוען הוא, כל שהוסכם הוא שצד אחד (גדליה) יימנע מלהתמודד במכרז ואם כך אין המדובר ב"חלוקה" של השוק. אודה על האמת כי לא עמדתי על פשרה של טענה זו. אכן, חלוקת שוק יכולה להיות הדדית (ודוגמאות לכך נראה באישומים העוסקים בחמשת מכרזי הדרום ובחמשת מכרזי הצפון). אולם היא יכולה להיות גם חלוקה המתבטאת ב-100% לאחד ולא כלום למתחרהו. גם לזה חלוקה ייקרא. פסק הדין בעניין אריאל רמזורים עסק בחלוקה הדדית
--- סוף עמוד 306 ---
(חיפה לעומת ירושלים), שכן אלה היו הנסיבות העובדתיות. אולם לא נשללה בו האפשרות שחלוקה דוגמת זו שלפנינו תבוא בגדרה של החזקה הקבועה בסעיף 2(ב)(3) לחוק. ואכן, בע"פ 5672/05 טגר נ' מדינת ישראל (21.10.2007) (להלן: עניין טגר) נדונה סיטואציה הדומה בנסיבותיה לענייננו, במובן זה שצד אחד ויתר לצד השני ונמנע מהתמודדות במכרז רכש (תמורת טובת הנאה של שותפות בנרכש). הצדדים להסדר הורשעו באותה פרשה גם לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק, מבלי שבית המשפט העליון ראה לקיים על כך דיון, בבחינת המובן מאליו.