בגרסה זו חלה התפתחות. בעדותו בבית המשפט טען ברזילאי, לראשונה, כי ניסה להתקשר לשולה במהלך הפגישה ולא תפס אותה. הוא הצליח לשוחח עם בנהּ, ניסים, שאמר לו כי גובה החוב לארגוב מגיע כדי 12,000 ₪ (עמ' 3717). גרסתו בחקירה הנגדית בלתי מובנת. לטענתו, שילם את מלוא חובו לארגוב, 300,000 ₪ בתוספת מע"מ. ואם כך, נשאל מה בנוגע לחוב של קסנטיני ותשובתו הייתה "אז זה נכנס כבר בפנים". מתשובה זו מתחייב היה שיסכים כי קסנטיני כבר אינם חייבים לארגוב, אולם תגובתו להצעה זו הייתה "לא, התחיל הוויכוח בקטע הזה שהוא אמר חייבים לי... שולה קסנטיני. אז אמרתי לו אני אבדוק. הוא זרק סכומים באוויר. התקשרתי לשולה לא ענתה לי פעם-פעמיים, התקשרתי לניסים, ניסים דיבר אתי על סכומים הרבה יותר נמוכים, אני לא יודע אם זה נגע בעשרת אלפים שקל אז תוך כדי הוויכוח אתו למה לא לשלם לו את כל השלוש מאות אמרתי אתה יודע מה? אני אסגור, אולי הייתי סוחר טוב באותו רגע, מגיע לך את השלוש מאות ועם החוב של קסנטיני הכל נגמר, לחצנו ידיים, רשמתי לו את השיקים ... ובזה נגמר הסיפור ... מבחינתי סגרתי את החוב שלי, מבחינתו זה היה לסגור גם את החוב של קסנטיני. זאת אומרת אם הייתי צריך לרצות אותו הוא היה צריך לקבל ממני לפי מה שאתם אומרים, ארבע מאות, חמש מאות, שש מאות אלף שקל אבל זה לא נכון. עובדה שבמציאות הוא קיבל רק מה שמגיע לו אחד לאחד עבור העבודה שהוא ביצע וזה מה שהוא קיבל ואגורה אחת לא
--- סוף עמוד 547 ---
יותר" (עמ' 3845-3844). מאחר שהתשובה לא הייתה מובנת לי, שאלתי את ברזילאי אם נושא החוב של שולה עלה בשיחה ביניהם. תשובה הייתה חיובית, והוא הוסיף כי ארגוב "דיבר על סכום גבוה, הוא דיבר על איזה מאה אלף שקל". לדבריו, התקשר לאחותו, שלא ענתה, בעוד שבנהּ, ניסים, עמד על כך שהחוב אינו עולה על "בין ארבע לעשר". הוא וארגוב, כך לטענתו, המשיכו להתווכח עד שברזילאי אמר לו "תשמע, בוא נסגור את הסיפור הזה אם אתה כבר טס לתאילנד מגיע לך ממני שלוש מאות אלף שקל, לקחת ונסגר כי אני רציתי להוריד לו כמה שקלים. לא הורדתי לו, נתתי לו מה שמגיע לו ונסגר. הוא לא קיבל אגורה אחת יותר מזה". ולשאלה אם מבחינתו זה סיכם גם את החוב של קסנטיני השיב "לא, לא חזרתי לניסים, לא חזרתי לשולה, לא עדכנתי אף אחד מהם ... אני סגרתי את החוב שלי זה מה שהיה מבחינתי. החוב שלהם לא עניין אותי. זה היה קליפת השום, הוא רצה לשמוע את זה בשיחה, הוא שמע את זה" (עמ' 3846).