עשיית פעולה ברכוש, בידיעה שהוא אסור, עשויה להצמיח עבירה נוספת, והיא עבירה לפי סעיף 4 לחוק. הקובע כך:
העושה פעולה ברכוש, בידיעה שהוא רכוש אסור, והוא מסוג הרכוש המפורט בתוספת השניה ובשווי שנקבע בה, דינו – מאסר שבע שנים או פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין...
הנה כי כן, בעוד שהעבירה לפי סעיף 3(א) היא עבירת מטרה, הרי שהעבירה לפי סעיף 4 דורשת יסוד נפשי של מודעות בלבד. עם זאת, אין היא חלה על כל רכוש, כי אם על סוגי רכוש ושוויו כפי שנקבע בתוספת השנייה לחוק.
--- סוף עמוד 584 ---
בענייננו, הרכוש בו מדובר הוא כספי הזכייה במכרזים. סעיף ב' לתוספת השנייה, הוא הסעיף העוסק בכספים, קובע על דרך העיקרון כי כספים, מעל לסכום הקבוע בו, הם בבחינת "רכוש" שהפעולה בו נאסרה מכוח הוראת סעיף 4 לעיל, בין אם המדובר בפעולה אחת ובין אם המדובר בכמה פעולות המצטברות לסכום המינימלי תוך תקופה של שלושה חודשים.
הסעיף האמור שונה פעמיים ממועד תחילת תוקפו של החוק (17.8.2000). החל מתחילת תוקפו של החוק ועד 1.1.2008 היה הסכום המינימלי 400,000 ₪ (ס"ח תש"ס, מס' 1753). מ-1.1.2008 ועד 1.1.2011 היה הסכום המינימלי 450,000 ₪ (י"פ תשס"ח מס' 5766, מ-20.1.2008, עמ' 1542). ומ-1.1.2011 ואילך עומד הסכום על 500,000 ₪ (י"פ תשע"א מס' 6187, מ-13.1.2011, עמ' 2018).
3. מאחר שקיבלתי את טענת הנאשמים ולפיה אין לייחס להם עבירה של קבלת דבר במרמה בכל הנוגע לתשלומים שקיבלו על פי החלטות ועדות המכרזים שניתנו לאחר שהפכה החקירה לגלויה, הרי שהחל ממועד זה, הכספים שהמשיכו להתקבל בידיהם בעקבות החלטותיהן של ועדות המכרזים השונות להמשיך את ההתקשרויות עמם, אין מקורם בעבירת מקור ולפיכך אינם בגדר "רכוש אסור". אכן, כפי שהסברתי בדיון העוסק בעבירה של קבלת דבר במרמה, ועדות המכרזים השונות נאלצו להמשיך את ההתקשרויות על אף חשיפת החשדות למעשים הפליליים העומדים ביסוד כתב האישום שלפניי, אולם המשך ההתקשרות הוא פרי החלטה מודעת של ועדות המכרזים ולא פרי מרמה. הן נאלצו לעשות כן בשל ההסדרים הכובלים הנרחבים, שלא הותירו בשוק הגיזום קבלנים בעלי יכולת מתאימה, החפים ממעורבות בהם. אלא שעבירה של הסדר כובל אינה עבירת מקור, וממועד זה ואילך מרמה לא הייתה. הדיון בעבירה באישום זה יהיה אפוא על בסיס הסכומים שהתקבלו בידי הנאשמים להם מיוחסת העבירה לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון עד למועד חשיפת הפרשה.