38. פרופ' איל זמיר בספרו "חוק המכר, תשכ"ח-1968, מהדורה שלישית, תשנ"ה- 1995 עמ' 332-333 ) מפרש את סעיף 16 לעיל:
"ידע המוכר על אי ההתאמה (או שהיה עליו לדעת עליה), אין נפקא מינא אם סבר שמדובר באי- התאמה שולית או בלתי- חשובה. גם אז היה עליו לגלותה...
כותרתו של סעיף 16 היא "העלמת אי- התאמה". העלמת אי- ההתאמה יכולה להיעשות במעשה או במחדל, ועשויה להיעשות מתוך כוונה להטעות את הקונה, מתוך רשלנות גרידא, ואפילו בשגגה. סעיף 16 מטיל על המוכר חובת גילוי על כל אי- התאמה שהמוכר יודע, או שהיה עליו לדעת עליה, וכל הפרה של חובה זו מזכה את הקונה להסתמך על אי- ההתאמה אף אם לא עמד בנטל הבדיקה וההודעה לפי סעיפים 13 עד 15 (בכפוף לסיפא). חובת הגילוי שמטיל החוק משתרעת על כל התקופה שמתחילת המשא ומתן לכריתתו של חוזה המכר, ועד לביצוע המסירה של הממכר לקונה.
ידע המוכר (או היה עליו לדעת) על אי ההתאמה עובר לכריתת החוזה, ולא גילה אותה לקונה, עשויה התנהגותו להצמיח לקונה, לא רק את הפטור מנטל ההודעה הקבוע בסעיף 16, אלא גם תרופות בגין הפרת החיוב לנהוג בתום- לב במשא ומתן (סעיף 12 לחוק החוזים הכללי), ובגין הטעיה (סעיף 15 לחוק החוזים הכללי). במקרים מסוימים עשויה אי- התאמה להוות גם עוולה נזיקית. אם נודע למוכר על אי- ההתאמה לאחר כריתת החוזה, יש להחיל דין דומה לסעיף 16, אולם דומה שעצם אי- הגילוי איננו מהווה הפרה של החוזה.
חובת הגילוי אינה חלה על עובדות שהקונה יודע עליהן".
39. בע"א 8068/11 אורי עיני נגד חן שיפריס (פורסם בנבו ביום 11.2.14), דן ביהמ"ש העליון בסוגיה האם יש מקום לשלילה גורפת של עקרון "אשם תורם", בנסיבות בהן קיימת אי התאמה בממכר שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליה, ואילו הקונה לא ידע עליה, וזאת על אף שהקונה הצהיר בחוזה המכר כי ערך בדיקה לגבי הנכס, אך הוא לא עשה כן, ואילו היה מבצע בדיקה פשוטה יכול היה לגלות את אי ההתאמה. נפסק ברוב דעות של כב' השופטים סולברג ומלצר כנגד דעתו החולקת של כב' השופט רובינשטיין, כי סעיף 16 לחוק המכר איננו מאפשר לזקוף "אשם תורם" לחובת הרוכשים בנסיבות האמורות.
40. יצוין כי בפסק הדין בעניין עיני נגד שיפריס הנ"ל, מאמץ ביהמ"ש העליון את גישתו של המלומד פרופ' זמיר וקובע כי :
"סעיף 16 האמור, בניגוד למרבית סעיפיו של חוק המכר, הריהו סעיף מצווה ('ius cogens'). צדדים לעסקת מכר אינם רשאים להתנות עליו .........זכותו של הקונה להסתמך על אי-ההתאמה, עומדת לו "על אף האמור... בכל הסכם", כלשון סעיף 16, ויש בה הלכה למעשה משום ביטול עיקרון 'יזהר הקונה' שבדין האנגלי המקובל".
ועוד נאמר (בפסקה 13 ) כי:
"יש בדברים האמורים ביחס ללשונו של סעיף 16 לחוק המכר (קרי – מחד גיסא, ידיעה 'ממשית' מצדו של הקונה על אודות אי-ההתאמה; מאידך גיסא, יסוד נפשי ברף נמוך של 'רשלנות' מצדו של המוכר) כדי להמחיש את מתן הבכורה לעיקרון "יזהר המוכר". יש בכך משום ביצור מעמדו של הקונה והדגשת חובת הגילוי של המוכר, עובר לשלב חתימת עסקת המכר, על אודות אי-ההתאמה בנכס – כמדיניות שיפוטית רצויה. אכן, קונה יכול להיזהר מפני ה'גלוי' אך בוודאי שאין ביכולתו להישמר מפני ה'נסתר'. "חובת הגילוי מהווה אחת ההשתקפויות המובהקות של עקרון תום הלב והיא עומדת בניגוד קוטבי לגישת המשפט האנגלי, שבו שליט העיקרון שלפיו 'יזהר הקונה' ...".