14. לאור כל האמור,אני מקבלת את התביעה במובן זה שיש לחייב את הנתבע 2 בחוב הנתבעת ע"פ פסק הדין שניתן כנגדה לטובת התובע.
יחד עם זאת אינני מוצאת לחייב את הנתבע בסך של 97,248 ₪ ,לו עתר התובע. המדובר בסכום שהוא גובה החוב בתיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגד הנתבעת בלבד נכון ליום 11.9.17. הנתבע לא היה בעל דין בתביעה הקודמת וממילא לא היה חייב בהוצאה לפועל ולכן לא קיימת הצדקה לחייב אותו בהוצאות חריגות נוספות (מלבד הקרן), החלות בלשכת ההוצאה לפועל, דוגמת שכ"ט א' וב', וריביות חריגות. היגיון זה נלמד על דרך של היקש גם מהתיקון לחוק ההוצאה לפועל בו נקבע כי משעה שזוכה משתהה בפתיחת תיק הוצאה לפועל, זכאי הזוכה לריבית בשיעור מופחת בלבד (סעיף 6(ב2)(1) לחוק ההוצאה לפועל). קל וחומר בעניינו כשכלל לא נפסק עד היום חיוב כנגד הנתבע עצמו ולא נפתח תיק כנגד הנתבע ולכן אין הצדקה לחייב בריבית פיגורים.
לאור האמור, יש לחייב את הנתבע 2 לשלם לתובע את סכום פסק הדין כנגד הנתבעת וכאמור בפסק הדין שם (בת"א 24175-01-11 ), [פורסם בנבו] אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובע סך של 56,606 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה שם (13.01.11) ועד מועד התשלום בפועל.
מובן שחיוב זה הינו ביחד ולחוד עם הנתבעת נגדה כבר ניתן פסק הדין כאמור ולפיכך,כל סכום שכבר נגבה, אם נגבה, מחוב זה,יופחת מחובו של הנתבע 2 ע"פ פסק דין זה.
בנוסף,אני מחייבת את הנתבע 2 בהוצאות התובע ,לרבות שכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪.
אני מאשרת את העיקול שהוטל ע"י התובע כנגד נתבע 2 וזאת עד לסכום החוב שנפסק .
כמו כן אני מורה על השבת העירבון שהופקד לצורך הטלת העיקול ,לתובע.
ניתן היום, ה' תמוז תשע"ח,18 יוני 2018, בהעדר הצדדים.
רבקה איזנברג