40. איך ניתן לסווג את השירות השני לאור המאפיינים הללו? מחד גיסא, השירות השני דומה לעסקת spot מבחינה זו ששער החליפין שעל-פיו מתבצעת העסקה הוא שער החליפין ביום ביצוע העסקה: יתרות החובה ויתרות הזכות שנרשמות בחשבון הלקוח מחושבות לפי שערי החליפין של המטבעות ביום העסקה. מבחינה זו שונה השירות השני מהסכמים נגזרים בהם ישנו פער בין שער המטבע ביום הרכישה לבין שער המטבע ביום מימוש ההסכם. זאת משום שבהסכמים נגזרים מבוססת הרכישה של המכשיר מלכתחילה על הציפייה כי שער המטבע ישתנה.
אולם, כפי שהובהר לעיל, בעסקה במסגרת השירות השני, הלקוח אינו מחויב למשוך את יתרות הזכות שלו או ליישב את יתרת החובה במועד ביצוע העסקה. לכן, עד למועד המשיכה בפועל של הלקוח את הסכומים שהוא זכאי להם, עשויים שערי החליפין של שני המטבעות (הן זה שבזכות והן זה בחובה) להשתנות. מבחינה זו דומה השירות השני להסכם נגזר בו הלקוח מכלכל את צעדיו בהתאם לציפייה לשינוי שערי המטבע.
41. לכן, השאלה העיקרית שיש לבחון אותה בהקשר של רכיב ה"מיידיות" היא האם – כגישת העותרת – סליקת המטבעות המתרחשת עד לא יאוחר משני ימי עסקים, מהווה העברה בעין שלהם. כזכור, העותרת הדגישה כי בתום שני ימי עסקים לאחר ביצוע העסקה, זכאי הלקוח לעשות שימוש בלתי מוגבל ביתרת הזכות שנרשמת בחשבונו במטבע שהוא רכש. בתום הסליקה תעמוד עם כן בחשבונו של הלקוח אצל העותרת יתרת זכות במטבע שרכש ויתרת חובה במטבע שמכר (באמצעות ההלוואה מהעותרת), ומצב זה הוא לגישת העותרת "יישוב מיידי" של העסקה. כזכור, העותרת הדגימה ביצוע עסקאות בפועל ביתרות הללו על ידי מר Chait.
מנגד, טוענת הרשות כי אין די ב"אקט הרישומי" המתבצע בספרי העותרת, רישום שאין די בו לצורך ההשלמה הנדרשת של העסקה. לגישת הרשות, מסקנה זו נובעת קודם כל מהעובדה שאין מגבלת זמן במסגרתה חייב הלקוח לפרוע את יתרת החובה. לכן למעשה הלקוח כלל לא מעביר את המטבע אותו הוא מוכר. יתרת החובה מגלמת מצב שבו הלקוח מכר נכס (מטבע) אשר אינו נמצא בבעלותו, וזאת מתוך ציפייה שערכו ירד. מעבר לכך, הלקוח רשאי להשאיר את המטבע שרכש בחשבונו לפרק זמן בלתי-מוגבל, כאשר למעשה הוא כלל אינו מושך אותו לחשבון הבנק שלו. מכאן שהלקוח אינו מקבל לבעלותו את המטבע שרכש. המאפיינים הללו מעידים על כך שבפועל, גם לאחר שני ימים עסקים, לא ניתן לקבוע כי העסקה הושלמה.
42. כפי שצוין לעיל, גם לגישת העותרת כרוך תנאי המידיות בין היתר בהעברה בעין של הנכס לידי הלקוח. ההבחנה בין עמדת הרשות לבין עמדת העותרת נובעת מכך שהעותרת סבורה שדי בכך שלאחר האקט הרישומי הלקוח זכאי למשוך את היתרה שנרשמה לזכותו בספרי העותרת; בעוד שהרשות טוענת שאין די בכך. הרשות מבקשת להבחין בין delivery לבין deliverability. לגישת הרשות, אין די בקיומה של זכות אובליגטורית של העותרת למסור ללקוח את המטבע שרכש. יוער במאמר מוסגר כי המחלוקת הזו היא מחלוקת יישומית יותר מאשר מחלוקת פרשנית (ור' בהקשר זה את הדיון לעיל בס' 20-25).