דיון
43. על מנת לקבוע האם מתבצעת העברה בעין, יש לנסות לעמוד על ההיגיון מאחורי תנאי זה. אני סבורה – כפי שטוענת הרשות, כי דרישת ההעברה בעין נועדה להבטיח כי עם מסירת המטבעות, יסתיימו היחסים המשפטיים בין הצדדים, באופן המשליך ישירות על הסיכונים הכרוכים בפעילות (ר' ס' 21 לסיכומי הרשות). לאחר המועד בו המטבע הנרכש עובר לידי הלקוח, הלקוח אינו חשוף עוד לסיכונים הטמונים בכך שהמטבע אינו מצוי ברשותו (סיכונים המתבטאים הן בחשיפה לשינויים בשערי המטבעות שנדונו לעיל והן בחשש מהעדר יכולת של העותרת לעמוד בהתחייבויותיה כפי שיוסבר בהמשך). העובדה שנרשמת ללקוח יתרת זכות והוא זכאי לעשות בה שימוש כפי שימצא לנכון, אינה מקטינה את חשיפתו לסיכונים אלה כל עוד הוא אינו מושך את היתרה בפועל. רק משיכה פיסית של יתרות הזכות (ולא הזכות למשוך אותן), היא שמקטינה את החשיפה לסיכונים שהרגולציה נועדה להתמודד איתם.
44. העותרת טענה כי לא ניתן לקבל את עמדת הרשות לפיה העברה בעין משמעה מסירה פיזית של המטבעות, והדגישה בהקשר זה את המגמה לפיה השימוש במזומן הולך ונעלם מן העולם, תוך מעבר לשימוש באמצעים אלקטרונים. לגישת העותרת, אין לכן משמעות לעובדה שהזיכוי של הלקוחות הוא זיכוי אלקטרוני בלבד. אינני מקבלת את הטענה. עמדת הרשות איננה נוגעת לדרישה לפיה הלקוח יקבל לידיו שטרות מזומנים. הרשות מתייחסת למצב בו המטבעות שהלקוח רכש ייסלקו לחשבון הבנק שלו. אילו היו יתרות הזכות שרוכש הלקוח נסלקות באופן מיידי (קרי תוך שני ימי עסקים) לחשבון הבנק של הלקוח, לא היתה עוד רלוונטיות לשאלה האם הוא משך את הסכומים שעומדים לזכותו בחשבון הבנק בפועל אם לאו. כזכור, תכליתה של ההעברה בעין היא סיום היחסים המשפטיים בין הצדדים והפחתת הסיכונים הכרוכים באותה התקשרות. לצורך כך די בסליקת המטבעות לחשבון הבנק של הלקוח.
העותרת אף הפנתה לעסקאות שביצע מר Chait שיש בהן כדי להדגים את העובדה שלקוחות העותרת יכולים למשוך לידיהם את יתרות הזכות שלהם. אני סבורה כי אין בעסקאות אלה כדי להשליך על המסקנה אודות סיווג העסקאות נושא השירות השני. מר Chait הדגים בעסקאות שהוא ביצע את מה שלמעשה לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים – כי לקוח המבקש לעשות כן, זכאי למשוך בפועל את יתרות הזכות שלו מחשבונו אצל העותרת, או לרכוש באמצעות יתרות הזכות הללו נכסים כמו מניות. אולם, העובדה שזכות כזו קיימת באופן תיאורטי, אין די בה לצורך סיווג העסקה.