אבחן אפוא להלן האם בנסיבות מקרה דנן יש מקום להטיל אשם תורם על התובעת, ובאם כן באיזה שיעור.
30. הטענה ולפיה התובעת לא הגישה תביעת חוב למפרקת ולפיכך יש להטיל עליה את האשם בגין אי ביצוע פסק הדין, אינה משכנעת בעיניי כלל ועיקר.
אין חולק כי במקרה דנן החברה סילקה את חובותיה לספקים השונים אף מבלי שמי מהם הגיש תביעת חוב במסגרת הליך הפירוק (ר' עדותו של נתבע 2, שם, עמ' 33, שורה 29 לפרוטוקול הדיון). יתירה מכך, לאור העובדה כי התובעת אחזה בידייה פסק דין, וזאת בניגוד לאותם ספקים שהחברה שילמה את החוב המגיע להם, מחייבת את המסקנה כי לכל הפחות מעמדה כנושה החברה הזכאי לסילוק החוב, משתווה למעמד אותם ספקים, אם לא עולה עליו.
יתרה מכך, בניגוד לטענה כאילו הימנעות התובעת מהגשת תביעת חוב, שוללת את זכותה לגביית החוב הפסוק, הרי מחקירתה הנגדית של נתבעת 1 עולה כי פסק הדין לא נפרע אך מהטעם כי הוא ניתן לאחר חתימת תצהירי הפירעון, זאת ותו לו. להלן אצטט:
"ש. את יודעת להגיד לי מי מהגופים האלה הגיש תביעת חוב מהמפרקת?
ת. לא הובא לידיעתי שמישהו מהגורמים האלה הגיש תביעת חוב למפרקת.
ש. אז מה ההבדל בעצם בין הגופים האלה שלא הגישו תביעת חוב ושולם להם כסף לבין התובעת שלא הגישה תביעת חוב ולא שולם לה כסף?
ת. אלה הגופים שהיו בתצהיר הזה, שהחברה הייתה חייבת להם כסף וזהו, אני לא יודעת.
ש. אתם מעלים טענה נגד התובעת שהיא לא הגישה תביעת חוב נגד המפרקת.
ת. לא הוגש במהלך 12 החודשים שהיה צריך להחזיר להם את הכסף, לא הוגשה שום תביעת חוב.
ש. גם התובעת לא הגישה תביעת חוב ולא שולם לה כסף למרות שיש לה פסק דין ביד. מה ההבדל ביניהם?
ת. בתביעה שלה, כשהוגש הדבר הזה, עוד לא הייתה פסיקה, לא היה חוב באותו זמן". (שם, עמ' 42-43 החל משורה 31 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.)
31. גם הטרוניה המועלית כנגד התובעת, ולפיה היה עליה להגיש התנגדות לפירוק החברה, אין בה ממש.
כאמור, מדובר היה בפירוק מרצון שהנחת היסוד בו היא כי החברה תפרע את כלל התחייבויותיה, וכך אף הוצהר על ידי נתבעים 1-3 בתצהירי הפירעון. לא זאת אלא זאת, כאשר החל הליך הפירוק, התביעה הקודמת הייתה בשלביה האחרונים ופסק הדין היה צפוי להינתן תוך זמן קצר, כפי שאכן אירע בפועל. בנסיבות העניין, לא היה לתובעת כל טעם מוצדק להתנגד לפירוק החברה, ולפיכך הטענה בנדון נדחית.