פסק דין
מבוא ועובדות מוסכמות:
1. האם מוטלת על דירקטורים של חברה בפירוק מרצון ועל מפרק החברה החובה לשאת באופן אישי בפסק דין כספי שניתן נגד החברה במהלך הפירוק, ולא נפרע על ידה. זוהי השאלה שבמחלוקת בין בעלי הדין והיא תדון ותוכרע להלן.
2. התובעת, גב' מירי אנג'ל, עבדה כסוכנת נסיעות שכירה בחב' מונה טורס חדרה בע"מ במשך כ-10 שנים, וזאת מיום 01.01.96 ועד ליום 09.03.06 (להלן: "חב' מונה טורס או "החברה" בהתאם להקשר הדברים ותוכנם).
3. נתבעים 1-3 הינם בני משפחה ובמועדים הרלוונטים לתביעה הם היו הדירקטורים של חברת מונה טורס.
נתבעת 4, גב' אתי דואני, הינה עו"ד במקצועה והיא הייתה המפרקת של חברת מונה טורס.
4. ביום 09.03.06 הודיעה התובעת על התפטרותה מעבודתה בחב' מונה טורס ודרשה לקבל ממנה פיצויי פיטורין כדין מפוטרת, פדיון ימי חופשה ודמי הבראה, אולם דרישתה נדחתה.
5. ביום 09.01.07 הגישה התובעת נגד חב' מונה טורס תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה בתיק עב' 228/07, לפיה היא ביקשה לחייב את החברה בתשלום סך של 158,000 ₪ עבור פיצויי פיטורין, הלנת פיצויי פיטורין, דמי הבראה ופדיון ימי חופשה (להלן: "התביעה הקודמת").
6. במהלך חודש אוקטובר 2009, או בסמוך לכך, בטרם מתן פסק דין בתביעה הקודמת, החליטה חב' מונה טורס על פירוק מרצון ובהתאם להוראות הדין, אליהן אתייחס בהמשך, חתמו נתבעים 1-3 ביום 13.10.09 על תצהירים בדבר יכולת החברה לפרוע את חובותיה תוך 12 חודשים ממועד חתימת התצהירים (להלן: "תצהירי הפרעון").
העתק מתצהירי הפירעון הומצא לרשם החברות ולבקשתו התכנסה ביום 29.10.09 אסיפה כללית שלא מן המניין של החברה בה הוחלט, בין היתר, על פירוק מרצון ומינוי נתבעת 4 כמפרקת החברה. כמו כן, ביום 29.10.09 פרסמה נתבעת 4 הודעה ברשומות בדבר פירוק החברה ולפיה הוזמנו נושי החברה להגיש למפרקת תביעות חוב תוך 21 יום ממועד הפרסום.
7. ביום 29.11.09 הגישה נתבעת 4 הודעה במסגרת התביעה הקודמת בדבר שינוי סטטוס החברה לחברה בפירוק מרצון ובעקבות זאת הגישה חב' מונה טורס בקשה לעיכוב הדיון באותה תביעה, ומנגד, הגישה תובעת בקשה לחייב את בעלי המניות בחברה להפקיד בקופת ביה"ד את סכום התביעה על מנת להבטיח ביצוע פסק הדין שיינתן בהליך.
ביום 24.12.09 ניתנה החלטה מנומקת לפיה דחה ביה"ד לעבודה את בקשות הצדדים לעיל (להלן: "החלטת ביה"ד"), ובסיכום ההחלטה נקבע כדלקמן:
"לנוכח האמור ועל מנת שתוכל התובעת לשקול צעדיה, האם להמשיך בהליך זה, לפנות למפרק, או לפעול בדרך אחרת העומדת בפניה, אם מתוך חשש שהצהרת יכולת הפירעון (תצהירי הפירעון - ר.ח.) אינה אמיתית ואם מכל סיבה אחרת, לרבות פניה לבית המשפט המוסמך בבקשה לביטול הליך הפירוק מרצון, הרי שעל הנתבעת להמציא לתובעת את הצהרת יכולת הפרעון תוך 7 ימים מהיום.
תוך 10 ימים נוספים תודיע התובעת עמדתה וככל שמעוניינת היא בהמשך ההליך, יוגשו סיכומי הנתבעת תוך 30 ימים מקבלת הודעת התובעת.
בשלב זה אינני מוצאת עילה מספקת לחיוב בעלי המניות בהפקדת עירבון כפי שביקשה התובעת. כאמור, לאחר קבלת הצהרת כושר הפירעון תוכל התובעת לשקול צעדיה".
לאחר קבלת תצהירי הפירעון בהתאם להחלטת ביה"ד, בחרה התובעת בהמשך ניהול התביעה הקודמת.
8. ביום 04.02.10 פרסמה נתבעת 4 ברשומות הודעה בדבר כינוס אסיפה סופית של חב' מונה טורס, ואשר נקבעה ליום 04.03.10. האסיפה הסופית התכנסה במועד שנקבע, ובפניה הונח דו"ח נתבעת 4 לעניין מהלך הפירוק ובדו''ח הנ''ל הופיעו, בין היתר, פרטי התביעה הקודמת (להלן: "דו"ח הפירוק הסופי").
דו"ח הפירוק הסופי בצירוף טבלת חובות החברה הומצאו על ידי נתבעת 4 לרשם החברות.
9. ביום 24.05.10 ניתן פסק דין בתביעה הקודמת ולפיו חוייבה חב' מונה טורס לשלם לתובעת סך של 66,915 ₪ ליום 10.03.06 בגין פיצויי פיטורין, פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,945 ₪ ליום מתן פסק הדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום המלא בפועל (להלן: "פסק הדין").
יודגש כי בהתאם לפסק הדין נדחתה דרישת התובעת לחייב את חב' מונה טורס בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורין בהתאם לסעיף 20 לחוק הגנת השכר, תש"ח – 1958 וזאת בנימוק כי חילוקי הדעות בין הצדדים יש בהם ממש, ובלשון פסק הדין "בנקודה זו נציין כי מצאנו שבמקרה שלפנינו, מאחר שהתובעת היא שהתפטרה והמחלוקת עמדה בשאלת הזכות לפיצויי פיטורים, התמלא תנאי זה באופן המצדיק ביטול פיצוי הלנת פיצויי פיטורים" (שם, סעיף 58 לפסק הדין).
10. במהלך החודשים 5-7/10 פנה ב"כ התובעת לב"כ החברה ולנתבעת 4 בדרישה לפירעון פסק הדין, אך לשווא.
11. ביום 21.07.10 נרשמה החברה אצל רשם החברות כחברה מחוסלת.
12. ביום 31.12.14 הגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום פיצויי פיטורין, פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה בהתאם לפסק הדין, אולם תביעתה נדחתה הואיל והליך פירוק החברה היה מרצון.
13. ביום 03.04.15 הגישה התובעת תביעה דנן, לפיה היא מבקשת לחייב את הנתבעים בפירעון פסק הדין ואשר בהתאם לחישוביה מגיע ליום הגשת התביעה לסך של 148,822 ₪.
טענות הצדדים בתמצית:
14. לטענת התובעת, הנתבעים הפרו ברגל גסה את החזקה הקבועה בדין, לפיה לחברה בפירוק מרצון יכולת לפרוע את חובותיה, והם נהגו בהעדר תום לב, עוולו כלפיה בעוולות הרשלנות וגרם הפרת חוזה.
מחדלם של נתבעים 1-3 בא לידי ביטוי בחתימתם על תצהירי הפירעון, זאת על אף ידיעתם כי חב' מונה טורס אינה סולבנטית ולא תוכל לקיים את פסק הדין. הוסיפה התובעת וטענה שאין נפקא מינה כי פסק הדין ניתן לאחר חתימת תצהירי הפירעון, שכן זכויותיה בהתאם לפסק הדין מעוגנים בדיני העובדה וחוזי העבודה, ולכל היותר פסק הדין הכריז על קיומם.
ביחס לנתבעת 4, טענה התובעת כי מחדליה באו לידי ביטוי בכך שלא הפעילה את הסמכויות המוקנות לה בדין, לא נכנסה לנעליהם של מנהלי החברה במהלך הפירוק ולא פיקחה עליהם, ולו באופן מינימלי. תחת זאת, נתבעת 4 אפשרה לדירקטוריון החברה לעשות בנכסי החברה ככל העולה על רוחם באופן אשר קיפח את התובעת ומנע ממנה לגבות את פסק הדין. כן נטען כי נתבעת 4 החישה את הליך הפירוק באמצעות כינוס אסיפה סופית והמצאת דו"ח פירוק סופי לרשם החברות כעבור תשעה חודשים ממועד תחילת הפירוק, וזאת תחת עצירתו בעקבות מתן פסק הדין. כמו כן, באמצעות דו"ח הפירוק הסופי, הציגה נתבעת 4 מצב שווא כאילו החברה תוכל לקיים את פסק הדין, לכשיינתן, זאת על אף ידיעתה כי אין הדבר כך ולחילופין, מבלי שטרחה לערוך בדיקה ראויה.
בשל מחדלי הנתבעים כמפורט לעיל, נבצר מהתובעת לגבות את פסק הדין מהחברה טרם חיסולה ובנדון אין להטיל עליה אשם תורם כלשהו הואיל והיא נקטה בכל האמצעים למימוש פסק הדין, אך לשווא.
15. נתבעים 1-3 טענו כי ההחלטה לפרק את החברה התקבלה בעקבות שינויים בענף התיירות ובדפוסי הזמנות הצרכנים, ואשר בעקבותיהם חלה ירידה מתמשכת ברווחיות החברה. הניסיונות לשינוי מגמה זו לא צלחו, והיה חשש כי באם החברה תמשיך לפעול, היא לא תהיה סולבנטית. בנסיבות העניין, הוחלט על פירוק החברה מרצון כאשר במועד קבלת ההחלטה, החברה יכלה לפרוע את התחייבויותיה.
נתבעים 1-3 מפנים לכך כי עד למתן פסק הדין, החברה לא הכירה בדרישות התובעת וכפי שנקבע בפסק הדין גופו, בין הצדדים היתה מחלוקת של ממש. לפיכך, תצהירי הפירעון אינם חלים על פסק הדין. מנגד, החברה סילקה את חובותיה לספקים השונים אף בהעדר פסק דין שניתן לזכותם, וזאת בהעדר מחלוקת בנדון.
הוסיפו נתבעים 1-3 וטענו כי התובעת קיבלה את תצהירי הפירעון ובעת קבלתם לא טענה כאילו בעלי המניות והדירקטורים של החברה חבים לשאת בחובותיה באופן אישי. מכל מקום, אין כל קשר סיבתי בין מתן תצהירי הפירעון וסילוק חובות החברה לספקיה השונים במסגרת הליך הפירוק, לבין אי קיום פסק הדין, ומסקנה זו עולה אף אם תאמר, כטענת התובעת, כאילו החברה לא הייתה סולבנטית.
כן טענו נתבעים 1-3 כי יש להטיל אשם תורם על התובעת שלא טרחה להיות מעורבת בהליך פירוק החברה, לא פנתה לבית המשפט בבקשה להפוך את הפירוק מרצון לפירוק בפיקוח בית המשפט או לפירוק כפוי, לא הגישה תביעת חוב למפרקת, לא פעלה לביטול חיסול החברה במועד שנקבע בחוק והגישה תביעה דנן בשיהוי ניכר.
16. לטענת נתבעת 4, במסגרת תפקידה כמפרקת החברה היא פעלה באופן ראוי וסביר ולא נפל כל פגם בהתנהלותה. נתבעת 4 בדקה את מצבה הפיננסי של החברה – הכנסות ונכסים לעומת התחייבויות – התייחסה בדו''ח הפירוק הסופי לתביעה הקודמת והביאה לידיעת החברה ונציגיה דבר מתן פסק הדין, אף כי ממילא התביעה הקודמת הובאה בחשבון במסגרת תצהירי הפירעון. בנסיבות העניין, לנתבעת 4 לא היה כל יסוד להניח, מקל וחומר ידיעה של ממש, כי החברה לא תפרע את פסק הדין.
כן טענה נתבעת 4 להעדר קשר סיבתי בין מחדליה הנטענים לבין הנזק שנגרם לתובעת והיא שוללת קיומה של עוולת גרם הפרת חוזה בנסיבות מקרה דנן.
בדומה לנתבעים 1-3, גם נתבעת 4 טענה כי יש להטיל אשם תורם על התובעת בנימוק כי היא ישבה בחיבוק ידיים ונמנעה מנקיטת הליך כלשהו להבטחת קיום פסק הדין - הגשת תביעת חוב במסגרת הליך הפירוק, התנגדות לפירוק החברה או להפיכתו לפירוק תחת פיקוח בית המשפט או הגשת בקשה לביטול צו חיסול החברה. לגישת נתבעת 4, מחדליה הנ"ל של התובעת חמורים במיוחד מאחר ובהתאם להחלטת ביה"ד ניתן לה ייעוץ באשר לדרכי הפעולה הפתוחות בפניה ושהות על מנת לכלכל את צעדיה, אך לשווא.
ד י ו ן:
17. פרק י''ג לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג – 1983 מסדיר פירוק חברה בפירוק מרצון והנחת היסוד בהליך כאמור, היא שהחברה כשירת פירעון ותוכל לעמוד במלוא התחייבויותיה כלפי הגורמים השונים.
מעמד החברה במהלך הליך הפירוק מרצון מוסדר בסע' 320 לפקודה, ולפיו: "פירוק מרצון תחילתו עם קבלת החלטת הפירוק, ומשהתחיל הפירוק תחדל החברה לנהל את עסקיה, חוץ ממה שדרוש לפירוק מועיל; אולם מעמדה וסמכויותיה של החברה כתאגיד יוסיפו להתקיים, על אף כל הוראה סותרת בתקנה, עד שתתחסל".
פירוק חברה מרצון יכול להיות בשליטת נושי החברה ויכול להיות בשליטת בעלי מניותיה. בהתאם לסעיף 322 לפקודת החברות, כאשר פירוק החברה נעשה בשליטת בעלי מניותיה, על דירקטוריון החברה לחתום על תצהירי יכולת פירעון.
בהתאם לסעיף 338 לפקודת החברות, לקראת חיסול החברה בפירוק מרצון על המפרק לכנס אסיפה כללית של החברה ולהציג בפנייה דו"ח לעניין ניהול הליך הפירוק. הודעה על כינוס האסיפה הכללית של החברה ודו"ח הפירוק יומצאו על ידי המפרק לרשם החברות ותוך 3 חודשים ממועד קבלתם ורישומם, החברה תיחשב כמחוסלת (סעיף 339 לפקודת החברות).
18. פירוק החברה במקרה דנן נעשה בשליטת בעלי המניות, ובהתאם לכך, מכוח סע' 322 לפקודת החברות, חתמו נתבעים 1-3 על תצהירי הפירעון.
בסע' 322 לפקודת החברות, נקבע כדלקמן:
"הוראות סימן זה יחולו על פירוק מרצון זולת אם לפני משלוח ההזמנות לאסיפת החברה שבה תוצע החלטת הפירוק עשו הדירקטורים או רובם, בישיבתם, תצהיר שבדקו היטב את מצב עסקי החברה ובאו לכלל דעה שיש בידיה לשלם חובותיה במלואם תוך שנים עשר חודשים לאחר תחילת פירוקה (להלן – הצהרת כושר פירעון), והצהרה זו הוגשה לרשם לפני משלוח ההזמנות" (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).
בסעיף 2 לתצהירי הפירעון, הצהירו נתבעים 1-3 כדלקמן:
"אני מצהיר בזאת כי החברה מסוגלת לשלם כל חובותיה הקיימים היום בתוך 12 חודשים מתאריך תצהירי זה, ללא כל תנאי" (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.).
מהשוואת שני הנוסחים כמצוטט לעיל עולה, כי בתצהירי הפירעון נכלל סייג שאין לו כל עיגון בסע' 322 לפקודת החברות, לפיו, ההצהרה בדבר יכולת החברה לפרוע את חובותיה מוגבל לחובות ''הקיימים היום''. דא עקא, החברה אינה יכולה ליהנות משני העולמות, כאשר מחד גיסא היא בוחרת כי הפירוק יהיה בשליטת בעלי מניותיה, ומאידך גיסא, היא מסייגת את תצהירי הפירעון אך ורק לחובות ''הקיימים היום'', וזאת בניגוד לנוסח הקבוע בסע' 322 לפק' החברות.
לפיכך, ככל ויקבע כי בהתאם לסע' 322 לפק' החברות תצהירי הפירעון חלים גם כן על חובות החברה שטרם התגבשו סופית במועד תחילת הליך הפירוק, אזי הסייג שנקבע בהם, לפיו הם חלים על חובות "הקיימים היום", אינו טעם מוצדק לדחיית התביעה.
19. מנוסח סעיף 322 לפקודת החברות עולה כי תצהיר פירעון ניתן על סמך בדיקת "מצב עסקי החברה" ואשר מן הסתם אמורה לכלול לא רק התחייבויות וזכויות קיימות במועד הבדיקה, אלא גם כן חובות וזכויות שטרם התגבשו באותו מועד, אף כי קיימת אינדיקציה לקיומם. ודוק, פסק דין הצפוי להינתן בתביעה כספית המתנהלת נגד החברה, בהחלט עלול להשפיע על מצב עסקיה, ולפיכך הוא מהווה חלק ממסד הנתונים שיש להתחשב בהם במתן תצהיר הפירעון.
לא זאת אלא זאת, חזקה כי המחוקק אינו שופך את מילותיו לריק ומשמצא להשתמש בנוסח סע' 322 לפקודה במונח "חובותיה במלואם" מבלי לסייג זאת בביטוי כגון "חובות שהתגבשו" או בביטוי דומה אחר, אזי אין כל מקום לקרוא לתוך נוסח החוק ביטויים שאין בו ובכך להגביל באופן מלאכותי את תחולתו ולעוות את פרשנותו, כפי שלמעשה הנתבעים 1-3 מבקשים לעשות.
20. חיזוק למסקנה אליה הגעתי לעיל, מצאתי בספרה של פרופ' צפורה כהן, "פירוק חברות", מהדורה שנייה, כרך א', בו עמדה המחברת על אפשרות תחולת תצהירי הפירעון על חובות עתידיים של החברה אשר טרם התגבשו במועד תחילת הליך הפירוק, וזאת באומרה:
"כאמור, מותנה ההליך של פירוק מרצון במתן הצהרה על ידי הדירקטורים בדבר יכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויותיה בתוך 12 החודשים שלאחר הפירוק. מקום שהדירקטורים יודעים על כך שהחברה הוציאה לשוק מוצרים פגומים שעלולים לגרום נזקים, אין לראותם כיוצאים ידי חובה בכך שהם מצהירים כי החברה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה בכל הנוגע לחבויות שכבר קיימות נגד החברה. אם החברה ערה לקיומם בשוק של מוצרים פגומים שלה לאחר הפירוק, הרי שיש מקום לצפות לנזקים לצדדים שלישיים אחרי הפירוק – ובכך, לחבות החברה עקב כך. פירוק במקרה כזה יגרום לחלוקתה של יתרת נכסי החברה לבעלי המניות לאחר פירעון החובות הידועים ולהשארת הנפגעים העתידיים הצפויים ללא כיסוי נזקיהם''. (שם עמ' 84).