"ש. מי מחליט איזה חוב מגיע ואיזה לא? מי מחליט שהחוב חלוט את הוא החברה?
ת. למיטב ידיעתי ברגע שנתנו שירות, אין מחלוקת שמגיע שירות עבור הסכום. לאחר שבית המשפט מבהיר לי את השאלה, משיבה: ברגע שאין פס"ד אז אין חוב חלוט. לאחר שבית המשפט מבהיר שנית, משיבה: הרשימה הגיעה אליי על ידי החברה עצמה, כך שלא היו תביעות חוב שאבדוק אם יש או אין חוב ואם נכון או לא. החברה העבירה רשימה בו החובות שמגיעים לספקים, ושם לא נכנס העניין של הבדיקה מאחר ולא
היו תביעות חוב". (שם, עמ' 47, שורה 17 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).
ביטוי נוסף, חמור אף יותר, להיעדר מעורבותה של נתבעת 4 בהליך פירוק החברה, וזאת בניגוד להוראות הדין ועל אף הסמכויות שניתנו לה בנדון, נמצא בעדותה כמצוטט להלן:
"ש. מפנה לדו"ח פירוק סופי – נספח י' לתצהירך, תוכלי לומר מכל הגורמים שרשומים פה, איך שולמו הכספים ומהיכן?
ת. מעיינת. לא.
ש. למה לא? את המפרקת של החברה.
ת. נכון, אבל לא הוגשו כאן תביעות חוב לכן התשלומים בוצעו על ידי החברה עצמה. לי לא הייתה חובה בכלל לבצע חלוקה של כספים בגלל שאין תביעות חוב, לכאורה אין חובות מבחינתי. אף אחד לא הגיש תביעת חוב כקבוע בחוק תוך 21 יום מאז שפורסם" (שם, עמ' 45-46 החל משורה 22 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשה אינה במקור).
למותר לציין כי משניטלו סמכויות נתבעים 1-3 כדיררטורים של החברה עם מינויה של נתבעת 4 כמפרקת החברה והופקדו בידיה סמכויות רחבות ביותר, אף ללא צורך באישור בית המשפט, אזי הטענה ולפיה לא הוגשו תביעות חוב במסגרת הליך הפירוק, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין חובתה להפעיל את הסמכויות המוקנות לה בדין ולא להותיר זאת בידי בעלי התפקיד בחברה.
28. מחדליה של נתבעת 4, כאמור לעיל, חמורים במיוחד לאור עדותו של נתבע 2 ביחס ליכולתה של החברה לפרוע את פסק הדין, כמצוטט בסע' 24 לעיל. ודוק, נתבעת 4 שותפה לאותה עמדה, שכן משנשאלה לעניין הכספים שהיו בקופת החברה בעת הליך הכינוס, היא העידה באומרה:
"לא נשכח שיש תצהירי כושר פירעון, הייתה דרך לפרוע את החובות גם אם לא היו כספים באותו זמן בקופת החברה. אין מחלוקת שבהתאם לאותו תצהיר שנחתם לפני שנכנסתי לתמונה, אפשר היה לסלק את החובות". (שם, עמ' 47, שורה 30 לפרוטוקול הדיון).
29. בהתאם לסעיף 68(א) לפקודת הנזיקין בית המשפט מוסמך להפחית מהפיצוי שייפסק לניזוק בשל אשמו באירוע הנזק, וזאת ".....בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק....". מהנוסח הנ"ל, כמו גם בהתאם להלכה הפסוקה, עולה כי הקביעה באם להטיל אשם תורם על הניזוק, אם לאו, ובאיזה שיעור נתונה להכרעת בית המשפט בהתאם לראיות ולעדויות המוצגות בפניו (ר' ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים ואח', פורסם בנבו).