בית משפט קמא קבע את קביעתו בנוגע להעדר האפשרות להתחקות אחר כספי הקבוצה, לאחר שניתח את חוות דעת המומחים מטעם הצדדים וביכר את עמדתו של רו"ח פסי, המומחה מטעם הנאמן. בתמצית, נקבע כי העובדה שחברי קבוצת נווה יעקב א' הפקידו כספים בחשבון של עמותת נחלת אהרן (ששימש את המשיב לצורך פרויקט נווה יעקב א'); ובהמשך הועברו כספים מחשבון זה לחשבון הנאמנות הכללי של המשיב (חשבון 274 בו השתמש המשיב לצורך פרויקט נווה יעקב ב'); ובהמשך הועברו כספי המקדמה מחשבון הנאמנות הכללי לידי דונה – לא די בה כדי לקבוע כי ניתן לצבוע את כספי המקדמה בתור כספי נווה יעקב א' שעברו לנווה יעקב ב'. זאת, משום שיש להביט על מכלול התנועות בחשבונות המשיב באותה העת, ובפרט בהינתן שהיה גירעון תזרימי בפרויקט נווה יעקב א' במועד הרלוונטי (בית המשפט שב והדגיש כי המשיב לא הקפיד על הפרדה בין החשבונות השונים שניהל). אף לא למותר להזכיר את טענת הנאמן וקבוצת אחיסמך כי בין המועד שבו הועברו הסכומים מחשבון עמותת נחלת אהרן לחשבון הנאמנות הכללי לבין מועד תשלום המקדמה לדונה, חלפו למעלה מחודש ימים, שבמהלכם בוצעו תנועות בחשבון המקשות על זיהוי מקור הכספים. כידוע, הלכה עמנו כי מקום בו בחרה הערכאה הדיונית לבכר חוות דעת של מומחה אחד על פני משנהו, אזי כלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור תקף אף ביתר שאת, וזו תיטה שלא להתערב אלא במקרים חריגים (ראו, בין היתר, ע"א 1786/10 חנוכייב נ' בית ספר אורים, פס' 8 והאסמכתאות שם (27.2.2012); ע"א 589/87 משרד השיכון נ' הרצל בירנבוים, פ"ד מט(1) 625, 633 (1995); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 484 וההפניות בה"ש 49 (מהדורה שלישית, 2012)). לא שוכנעתי כי המקרה שלפנינו נמנה על אותם מקרים חריגים, ובהינתן שהחלטתו של בית בית משפט קמא להעדיף את חוות דעתו של רואה החשבון מטעם הנאמן ניתנה על יסוד נימוקים סבורים, לא קמה עילה להתערב בהחלטתו.
סוף דבר
33. סיכומו של דבר, שאין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ודין ערעור המערערים להידחות (ע"א 9147/16). משכך, בקשת ההצטרפות של מר גבאי (חבר בקבוצת נווה יעקב שאינו מיוצג) – בה טען כי ככל שייקבע שהשעבודים לטובת המערערים בני תוקף, אזי יש לראותו כחלק מבעלי השעבוד – מתייתרת.
34. דין ערעורו של הנאמן להידחות אף הוא (ע"א 9244/16). לעניין זה, לא ראיתי להיעתר לערעורו בנוגע לאי פסיקת הוצאות לטובת קופת הכינוס בבית משפט קמא. הלכה מושרשת היא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בנושא הוצאות המשפט, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ראו, בין היתר, ע"א 738/10 דבאח נ' מדינת ישראל, פס' 28 והאסמכתאות שם (17.11.2013)). בסופו של דבר, ענייננו בשורה ארוכה של רוכשי דירות שנקלעו למצוקה בעקבות התנהלות המשיב, ואף אם ניתן היה לפסוק לחובתם הוצאות בגין אופן ניהול ההליך בבית משפט קמא, אין מדובר בהחלטה המצדיקה התערבות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. עם זאת, ניתן לקחת בחשבון עובדה זו בעת פסיקת הוצאות בשלב הערעור.