19. רוטקובסקי הצהיר כי ביום 17.2.2014 ניגש אוזן לסניף בנק הפועלים בו מנוהל חשבונה של ריתוכים וביקש לבצע ניכיון בחשבונה באמצעות שיק משוך על חשבונה של ניט. הבנק הסכים לנכות את השיק, וביום 20.2.2014 משך אוזן מחשבון ריתוכים את האשראי אותו העמיד לה הבנק בגין ניכיון השיק עד למועד פירעונו. דא עקא, שניט נתנה הוראת ביטול לאותו שיק. פעולה זו היוותה תרמית באמצעותה משכה ניט, באמצעות אוזן, סכום נוסף של 45,000 ₪ מחשבון ריתוכים. בחקירתו הנגדית אמר רוטקובסקי:
"הוא עשה ניכיון על 45,000 ₪, וכנראה יש טעות, במקום 40 הוא העביר 35 גם יכול להיות, אני לא זוכר עכשיו בדיוק. אז הוא העביר 35 לחשבון שלו. על סמך מה. לחשבון שלו מהחשבון של החברה שלי" (עמ' 14).
"ב-17.2 עבר 40,000 ₪. זה שיק שהוא ניכה, וב-20.2 כן אני זוכר שהיה איזה 5,000 ₪ ואני התבלבלתי .." (שם).
20. מדפי חשבון הבנק של ריתוכים עולה כי ביום 17.2.2014 הועמד בחשבונה אשראי בסך 40,000 ₪, וביום 29.5.2014 חויב חשבונה בסכום זה, לאחר ששיק בסך 45,000 ₪ שהוצג לפירעון במועד זה חזר בלתי נפרע בעקבות הוראת ביטול. עוד עולה כי ביום 20.2.2014 חויב החשבון בסך 35,000 ₪ בגין שיק שנמשך עליו. עובדות אלו תומכות בגרסתו (המתוקנת) של רוטקובסקי.
21. ריתוכים טענה בסעיף 14 לכתב התביעה המתוקן ובסעיף 11 לתצהיר רוטקובסקי כי סך 81,908 ₪ הנזכר בסעיף 5 להסכם השני משקף משיכות שניט ואוזן לקחו לכיסם מבלי שהיו זכאים לכך. בסעיף 5 האמור נקבע כי ניט תמציא לריתוכים חשבונית-מס בסכום זה, ולא תדרוש פירעונה. על מנת שתוכח זכותה של ריתוכים לקבל סך 35,000 ₪ שנמשכו מחשבונה ביום 20.2.2014 היה עליה להוכיח שסכום זה אינו מהווה חלק מסך 81,908 ₪ בו הודתה ריתוכים בהסכם השני והתחייבה להשבת שוויו. משלא הוכיחה זאת ריתוכים, דין טענתה להידחות.
אפנה כעת לדון בתביעה שכנגד.
תביעת ניט ואוזן
22. בכתב התביעה שכנגד נטען כי ריתוכים הפרה את ההסכם הראשון והסבה הפסדים כלכליים כבדים לניט ולאוזן, אשר עבדו בריתוכים ללא קבלת תמורה מספיקה ואף הפרישו לרוטקובסקי כספים רבים. עוד נטען כי ריתוכים הציגה בפניהם מצגי שווא רבים ולא עדכנה אותם שהסכם השכירות שלה עומד להסתיים. התובעים שכנגד טענו כי עקב עשיית עושר ולא במשפט, גזל ותרמית, על ריתוכים לשלם להם 200,000 ₪.
23. בכתב ההגנה שכנגד הוכחשו כל סעיפי כתב התביעה שכנגד ונטען כי עצם הגשת כתב התביעה שכנגד כמוהו כוויתור על הטענה בנוגע לתוקפו של סעיף ויתור על טענות שנכלל בהסכם השני.