5. במקרה דנן, אין כל הצדקה שהחייב לא יפרע את מלוא חובו, כולל רכיב הריבית וההצמדה שהוא בגדר "חוב דחוי".
6. החייב הפנה לפס"ד בפש"ר 4102/07 דקלה עדיקא נ'' כנ"ר [פורסם בנבו] (5.9.16) שבו נקבע כי היתרה תושב לחייבת. ברם, שם דובר על מקרה מיוחד שבו ויתר הנושה העיקרי על תביעת החוב ונותר נושה אחד שהוא המל"ל, אשר החייבת עשתה מאמצים להקטין את חובה כלפיו. שם גם לא נטען כי החייבת לא מילאה אחר חובותיה בהליך.
7. במקרה דנן, הנושה דורש לקבל הפרשי הצמדה וריבית ומאידך, החייב צבר מחדלים רבים בהתנהלותו. כמפורט בדו"ח הנאמנת, החייב לא דיווח על הכנסותיו כעוסק זעיר, הגיש דוחות חסרים וצבר חוב פיגורים גדול בתשלומים. התנהלותו לא מצדיקה התחשבות במצבו והליכה כלפיו בגישת "בית הלל". לא הוכח גם שמצבו הכלכלי של החייב "אנוש".
8. כפי שקבע כב' סגן הנשיא השופט ברנר בפש"ר 36322-05-15 אורלי הרן נ' ישראל בכר [פורסם בנבו] (8.5.18):
"מקובלת עלי עמדתו של המנהל המיוחד לפיה גם כאשר יש מקום להגבלת הריבית לפי סעיף 134(א) לפקודה... הרי שהגבלה זו הינה לצורך חלוקת דיווידנד בלבד, ולכן יתרת הריבית ההסכמית מעבר לתקרה שבפקודה, אינה נמחקת אלא ניתנת לגבייה כחוב נדחה, לאחר ששולמו יתר החובות לנושים".
9. מושכל ראשון הוא, שחובות צריך לשלם. מי שהתברר כי יש בידו לפרוע את כל חובותיו, ככלל, לא זכאי לקבל "הנחה". הנושים ממתינים זמן רב לקבלת כספם וככל שיש בקופה לשלם ולו חלק מרכיב הריבית וההצמדה - שאינו מהווה "פרס" אלא רק מנגנון לשמירת ערך הכסף - מן הדין ומן הצדק שהנושים יזכו לקבלו.
10. סיכומו של דבר: הנאמנת תחשב את הריבית וההצמדה לכל נושה ותשלם סכומים אלו מהיתרה, בהתאם לחלק היחסי של כל אחד מהנושים.
ניתנה היום, ח' אב תשע"ח, 20 יולי 2018, בהעדר הצדדים.
נפתלי שילה -/