החלטה
האם יש להוסיף לדיווידנד המגיע לנושים, ריבית והצמדה מיום הכינוס ועד לתשלום בפועל, שעה שבקופת הפש"ר הצטברו כספים העולים על גובה תביעות החוב שאושרו?
א. רקע עובדתי
1. ביום 24.12.13 ניתן לחייב צו כינוס, לבקשתו, לאחר שהצהיר על חובות של כמיליון ₪.
2. לחייב היו זכויות במחצית מדירת מגורים. לאחר הליכים רבים, לרבות ערעור שהחייב הגיש לבית המשפט העליון ואשר נדחה, מומשה הדירה.
3. החייב קיבל הפטר בסיום הדיון שהתקיים ביום 17.5.18.
4. הנאמנת עתרה לפסיקת שכר טרחה בתוספת תשלום עבור מאמץ מיוחד. לאור ריבוי הבקשות והפעולות הענפות שהיה עליה לבצע בתיק זה, יש הצדקה לפסיקת שכר נוסף בגין מאמץ מיוחד, כפי שאף סבר ב"כ הכנ"ר בדיון (עמ' 3 שורות 9-10). גם החייב לא התנגד לכך בתגובה שהגיש. לפיכך, אני מאשר את שכר הטרחה המבוקש בגין מאמץ מיוחד, כמפורט בסעיף 15 לבקשת הנאמנת.
5. לאחר תשלום שכר טרחת הנאמנת ויתר הוצאות ההליך, נותר בקופת הפש"ר סך של כ – 48,000 ₪ (להלן: "היתרה").
6. הנושה עותר לכך שהנאמנת תפעיל את סמכותה לפי סעיף 81 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"ם - 1980 (להלן: "הפקודה") ותקבע כי לתביעות החוב שאושרו, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן צו הכינוס ועד התשלום בפועל. הנאמנת והכנ"ר אינם מתנגדים לבקשה.
7. החייב מתנגד לבקשה ועותר לקבלת מלוא היתרה אליו.
ב. תמצית טענות הנושה, הנאמנת והכנ"ר
1. אין להחזיר את היתרה לחייב אלא לחלקה לנושים.
2. לא מדובר בחייב שמצבו הכספי קשה. החייב מתגורר ברעננה ומשלם דמי שכירות בסך של 5,500 ₪ לחודש ואין לו ילדים קטנים הסמוכים על שולחנו.
3. לחייב היו מחדלים רבים בהליך. הוא לא עמד בצו התשלומים ושילם רק 23 תשלומים מתוך 52 תשלומים.
4. החייב הגיש עשרות בקשות ו"משך" את ההליך זמן רב. הוא הגיש אף ערעור לבית המשפט העליון ועיכב את מימוש הנכס. הוא הערים קשיים על מימוש כספים בלתי מוגנים שהיו בבעלותו בחברת ביטוח והנאמנת טוענת כי הוא "התנגד כמעט לכל ענין בתיק".
5. בפועל, הנושים זוכים לקבל את הדיווידנד רק לאחר תקופה ארוכה ויש לפצותם ולו באופן חלקי, באמצעות הוספת ולו חלק מההצמדה והריבית. לכן, יש לחלק את היתרה לנושים לפי חלקו של כל נושה.
6. הריבית שנקבעה בסעיף 134 לפקודה נועדה לחתור לשוויון בין הנושים. אולם, אין בכך משום ויתור על הריבית ההסכמית או על הריבית על פי דין. זכותו של כל נושה לקבל את מלוא חובו, במיוחד במקרה דנן, שבו הנושה לא עמד בדרישות ההליך. אם הליך הגבייה היה ממשיך בהוצל"פ, הנושים היו זוכים לקבל גם ריבית גבוהה יותר.
7. למרות שהנאמנת טענה כי הדין עם הנושה, היא השאירה את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט. הכנ"ר אף הוא, תמך בעמדת הנאמנת.
ג. תמצית טענות החייב
1. החייב איבד את ביתו ונותר ללא קורת גג. הנושה שהוא בנק, "לא יקרוס" אם לא תתווסף לו ריבית והצמדה ואילו לחייב, כל פרוטה משמעותית וחשובה.
2. העובדה שהחייב נלחם על זכויותיו בהליך, לא צריכה להיות בעוכריו. הוא פעל כדין ומיצה את זכויותיו. אין בכך כל פסול.
3. "כל אגורה שחוקה מקבלת משנה תוקף עבור החייב" ולכן יש להעביר את מלוא היתרה לחייב.
ד. דיון והכרעה
1. סעיף 134(א) לפקודה קובע כי:
"הוכר חוב בפשיטת רגל, והוא כולל ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית – הריבית או התמורה ייחשבו, לענין דיבידנד, בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע לענין סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961."
2. ברע"א 4644/92 חנן ורבקה נובל נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מ"ז(x) 866, 869-870 נפסק כי:
"תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיף 134(א) היא לאסור "נשיכת נשך בסיטואציה המיוחדת של פשיטת-רגל, כאשר הנושאים בנטל הנשך הזה הם נושיו האחרים של החייב"... היינו, הרעיון המונח ביסוד ההסדר המגביל את גובה הריבית לצורך הדיווידנד הוא לחתור, במידת האפשר, לשוויון בין הנושים. נושה אשר יש לו הסכם לריבית החורגת מן התקרה, לא ייהנה על חשבון יתר הנושים, אלא יחלוק עמם במסה, באופן שוויוני... המדובר בהתערבות של המחוקק בהסכמת הצדדים לעניין גובה הריבית.... אשר ליתרת הריבית – מעבר לתקרה – אין מתעלמים ממנה אלא היא ניתנת לגבייה לאחר שסופקו יתר החובות. היינו "גם היא מוכרת בעקיפין כחוב בר תביעה, אלא שמבחינת סדר העדיפויות יש לדרגה כחוב דחוי".
3. סעיף 81 לפקודה קובע כי:
"הנאמן רשאי, לפי שיקול דעתו, לקבוע כי על כל החובות שנתבעו בפשיטת רגל יתווספו החל מיום צו הכינוס ועד לתשלומם בפועל, ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית".
4. כפי שנקבע בפש"ר 18085-07-15 אילת הלוי נ' הכנ"ר [פורסם בנבו] (16.12.16):
"מטרת הפקודה אינה למחוק חובות שהחייב יכול לשלם, אלא לאפשר לחייב שאינו מסוגל לפרוע את חובותיו, לשלם כפי מקסימום יכולתו, ולאפשר לו "לפתוח דף חדש"... הפקודה לא נועדה לאפשר לחייב להתחמק מתשלום חובות אותם הוא יכול לשלם ולכן, אם נותרת בקופה יתרה לאחר חלוקת דיבידנד לנושים בצורה שוויונית, לפי הסכום בהתאם לפקודה, ניתן לשלם לנושים את היתרה עד למלוא סכום החוב".
5. במקרה דנן, אין כל הצדקה שהחייב לא יפרע את מלוא חובו, כולל רכיב הריבית וההצמדה שהוא בגדר "חוב דחוי".
6. החייב הפנה לפס"ד בפש"ר 4102/07 דקלה עדיקא נ'' כנ"ר [פורסם בנבו] (5.9.16) שבו נקבע כי היתרה תושב לחייבת. ברם, שם דובר על מקרה מיוחד שבו ויתר הנושה העיקרי על תביעת החוב ונותר נושה אחד שהוא המל"ל, אשר החייבת עשתה מאמצים להקטין את חובה כלפיו. שם גם לא נטען כי החייבת לא מילאה אחר חובותיה בהליך.
7. במקרה דנן, הנושה דורש לקבל הפרשי הצמדה וריבית ומאידך, החייב צבר מחדלים רבים בהתנהלותו. כמפורט בדו"ח הנאמנת, החייב לא דיווח על הכנסותיו כעוסק זעיר, הגיש דוחות חסרים וצבר חוב פיגורים גדול בתשלומים. התנהלותו לא מצדיקה התחשבות במצבו והליכה כלפיו בגישת "בית הלל". לא הוכח גם שמצבו הכלכלי של החייב "אנוש".
8. כפי שקבע כב' סגן הנשיא השופט ברנר בפש"ר 36322-05-15 אורלי הרן נ' ישראל בכר [פורסם בנבו] (8.5.18):
"מקובלת עלי עמדתו של המנהל המיוחד לפיה גם כאשר יש מקום להגבלת הריבית לפי סעיף 134(א) לפקודה... הרי שהגבלה זו הינה לצורך חלוקת דיווידנד בלבד, ולכן יתרת הריבית ההסכמית מעבר לתקרה שבפקודה, אינה נמחקת אלא ניתנת לגבייה כחוב נדחה, לאחר ששולמו יתר החובות לנושים".
9. מושכל ראשון הוא, שחובות צריך לשלם. מי שהתברר כי יש בידו לפרוע את כל חובותיו, ככלל, לא זכאי לקבל "הנחה". הנושים ממתינים זמן רב לקבלת כספם וככל שיש בקופה לשלם ולו חלק מרכיב הריבית וההצמדה - שאינו מהווה "פרס" אלא רק מנגנון לשמירת ערך הכסף - מן הדין ומן הצדק שהנושים יזכו לקבלו.
10. סיכומו של דבר: הנאמנת תחשב את הריבית וההצמדה לכל נושה ותשלם סכומים אלו מהיתרה, בהתאם לחלק היחסי של כל אחד מהנושים.
ניתנה היום, ח' אב תשע"ח, 20 יולי 2018, בהעדר הצדדים.
נפתלי שילה -/