5. בד בבד עם הגשת כתב הגנתו, הגיש התובע גם תביעה שכנגד. לטענת התובע, התעתד לתבוע את הנתבע בתביעה כספית, אלא שהנתבע, כצעד טקטי, עוד בטרם הסתיימה תקופת השכירות, הגיש תביעתו, כמי שמבקש להקדים את תביעת התובע, כשהוא תובע בין היתר נזקים למושכר, שלא רק שלא נגרמו, אלא שגם לא ניתן היה לעמוד עליהם בטרם קיבל הנתבע לידיו בחזרה את המושכר.
6. בתביעה שכנגד, היא התביעה שלפניי, טוען התובע, כי הסכם השכירות הופר על ידי הנתבע, באופן שבו לא התאפשר לתובע להמשיך ולהפעיל את המושכר ולכן נאלץ לסגור את המושכר.
לטענת התובע, במושכר התגלו ליקויים מהותיים, אשר מנעו ממנו אפשרות להפעיל את העסק, עד שבסופו של דבר, היות ומדובר בליקויים בטיחותיים, נאלץ בגינם לסגור את העסק.
התובע טוען, כי הסתבר, כי קו הביוב במושכר הינו בלתי חוקי. עקב פיצוצים וסתימות בקו הביוב, נאלץ התובע להדיח כלים באמצעות דליים ונגרמו לו הצפות בבית העסק. כמו כן, עקב נזילות בגג הבניין, אשר חדרו לצנרת החשמל, נגרמה סכנה בטיחותית בהפעלת בית העסק, באופן שלא ניתן היה להפעילו.
התובע טוען, כי בגין עלות התיקונים באופן חלקי שילם סכום של 6,600 ₪, אותם על הנתבע להשיב לו וכן טוען, כי בשל העובדה שנאלץ לסגור את בית העסק בשלושת החודשים האחרונים לתקופת השכירות, על הנתבע לשלם לו עלות דמי השכירות לתקופה זו.
בנוסף, טוען התובע, כי ביקש להעביר את זכויותיו בעסק לשוכר חלופי. הנתבע סירב לאפשר זאת, למרות שבחודש ספטמבר 2013 נחתם נספח להסכם השכירות, במסגרתו ניתנה זכות זו מפורשות לתובע.
לטענת התובע, יכול היה להעביר את זכות השכירות תמורת סכום של 200,00 ₪, דבר שנמנע ממנו ואת הנזק האמור הוא תובע מאת הנתבע.
בנוסף תובע התובע פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 40,000 ₪.
7. הנתבע כופר בטענות התובע. לטענתו, על פי הסכם השכירות התחייב הנתבע לתקן כל ליקוי שיתהווה בנכס. לטענת הנתבע, הוא ניהל בעצמו במושכר בית קפה במשך שנים ארוכות ומעולם לא היו במקום "פיצוצים" או נזילות. הליקויים הנטענים במושכר הם מסוג הליקויים שהיה על התובע לתקנם על פי הסכם השכירות ולכן אינו יכול לבוא אל הנתבע בדרישה בעניינם.
אשר לשוכר חלופי, טוען הנתבע, כי מעולם לא הוצג לפניו שוכר ראוי, אשר ניתן היה להעביר אליו את זכות השכירות.
הראיות:
8. לאחר שניתנו בהליך הוראות בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית, הוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם הנתבע באיחור ניכר (שבהיותו תובע בתביעה העיקרית, אמור היה להגישם ראשון). בית המשפט פסק הוצאות לחובת הנתבע ואפשר הגשת תצהירים משלימים. תצהירים אלו לא הוגשו וראיות התובע הוגשו. הנתבע לא הגיש תצהירי תשובה לתביעה שכנגד.
לפיכך, לישיבת ההוכחות שנקבעה, לא היו בידי הנתבע מלוא הראיות להוכחת תביעתו ואף לא הוגשו ראיות כלשהן לתביעה שכנגד. לאור מחדלים אלה, שעה שברי, נוכח טיב הראיות שהובאו, כי יקשה על הנתבע לנהל ההליך ולהוכיח תביעתו, חזר בו הנתבע מתביעתו, כשהתאפשר לו להגיש למועד מאוחר יותר ראיות לתביעה שכנגד, שהיא התביעה היחידה שנותרה לבירור. עוד נקבע בהחלטת בית המשפט, כי ההוצאות בתביעה העיקרית תיפסקנה במסגרת פסיקת ההוצאות בתביעה שכנגד.