78. על אותו שיוויון בסיסי עמד ב"כ התובעים ביום 20.4.17, עת טען:
"התביעה הוגשה נגד שניים, ביקשתי פסק-דין נגד השניים וכמובן שאם אנו נצליח לגבות מצד אחד יותר מאשר הצד השני, אז זכותו של אותו צד לקבל שיפוי מהצד השני והכל בהתאם לחוק הקיים במדינת ישראל..".
79. והבת הביעה עמדתה בו ביום (עמ' 3) בדברי בא כוחה וכך:
"לגופו של עניין, אחזור על אותם דברים שרמזתי לבית המשפט אתמול, לפחות לגבי הדרך בה אני עובד. לגבי החובות – מרשתי מודה בחובות הללו, בחבותה בהם כרגע, כן. היא לא יכולה להתכחש, אלה מסמכים כתובים וקיימים.
לגבי הלכת השיתוף – זו הפסיקה ואי אפשר להתווכח עם הפסיקה. בנוסף, קיים כרגע פסק-דין שריר וקיים, כך שגם אם אטען אחרת, מה אוכל לעשות עם זה?".
80. יש משמעות ראייתית רבה, בעיקר לעניין טיב גמירות הדעת, באשר לעובדה כי לא רק שבשתי ההלוואות טרחו התובעים להחתים את שני הנתבעים, אלא גם לתפיסת הבת את ההסכמות, לאמור, חיוב משותף.
--- סוף עמוד 20 ---
81. היחיד שנותר לדבוק בעקשות בטענה כי רק הנתבע ישלם הוא התובע, כי זה האחרון אמר לו כך וכי בהסכמי ההלוואה כתוב חיוב "יחד ולחוד".
82. כלל הוא שחוזה אסור לדרוש ביצועו בדווקנות ובדקדקנות יתר, המעקרת למעשה את משמעות החוזה (וראה: ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הבטחון, נד(5) 506 {פמ"מ – 23/11/2000}).
83. כלל הוא שחוזה (קל וחומר בין בני משפחה) יש לקיים גם בתום לב וגם בהגינות (וראה: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, מט(2) 265 {פמ"מ – 6/4/1995}).
84. איש אינו כופר בכך שהלוואות ניתנו לצרכי המשפחה ולשני הצדדים. איש אינו כופר בכך שהנתבעת אינה חדלת פירעון ושהתובעים מעולם לא ניסו לגבות ממנה מאום.
85. ההאחזות בביטוי "יחד ולחוד" ללא צורך ממשי, כדי לנסות לגבות מן הנתבע בלבד, להרע לו ולשלחו בהליך נוסף לגבות מהבת, אינו עולה בקנה אחד עם הגינות דיונית.
86. אומר עוד, כי לא הוכח בפניי שהנתבע התחייב לבדו לשאת בהלוואות, בוודאי אם תתפרק המשפחה ומשכורתה של הנתבעת לא יהא בה לסייע.
87. ביום 1.1.18 מעמ' 29, העיד התובע כך:
"ת. מי שהבטיח לשלם בעצמו, מי ממקצועו והתפרנסותו, הסכומים שאנו מבקשים זה מרשך ..., לבדו, כפי שאמר.
ש. לבית-המשפט: בעיניי רעייתך ואתה נכבדים בה במידה ואומרת רעייתך בנוכחותך כי שניכם חייבים ואתה אומר כי אתה בלבד חייב. איך זה מסתדר, בהיותכם תובעים את אותם סכומים?