ב-13.1.16 ע"ג פקס שנשלח קודם לבנק, רשמה הבת:
"אמא אין כמוך. סליחה שכל פעם אנחנו מבקשים עזרה ברגע האחרון. מקווה שבקרוב נוכל להחזיר".
ובו ביום על אותה העברה שוב רשמה הבת, הפעם נוסח שונה:
"תודה מ... וממני. מעריכים את ההלוואות. אתם עזרה גדולה".
67. קשה לי להאמין או לסבור, כי החזקה בדבר היות הכספים מתנה נסתרת, וקיים אצלי חשש לא מבוטל שמא נעשו אותם "אישורים" של הבת, כפי שטוען הנתבע, ב"דיעבד". בשלב זה אציין כי הנוסח כמעט זהה, מוקפד להזכיר את הנתבע (כיודע), ולהשתמש במילה הלוואה, כמו נעשו הדברים לצורך התובענה, והנוסח השונה בשני אישורים של הבת על מתן אותם 2,000 ₪ ביום 13.1.16, מחמיר את חששותיי.
68. כתב הנתבע מסעיף 48 לסיכומיו:
--- סוף עמוד 11 ---
"48. גם לעניין מסמכים אלה יטען ... כי ...... ו... עשו יד אחת כנגד ... – הוסיפו את חתימת ... רק ב-2017 על מסמכי העברות כספים – כדי ל"הפיל" על ... חבויות שאין הצדקה לחייבו בהם, הא ותו לא.
49. ... ו... צירפו לכתב התביעה מטעמם מסמכי הוראת העברת כספים, התאריך המופיע בכתב ידה של ... במסמך שסומן על ידה כ-נספח ד' (עמ' 1 לנספח זה) לכתב התביעה שכנגד הוא 20.8.2014, אך עמוד 2 לנספח זה הוא אישור משלוח פקס של הוראת העברת הכספים שצורפה כעמוד 1 לנספח ד' הנ"ל מלמד כי זה נשלח דווקא ב-2015 ולא ב-2014. יש להעיר כי בסיכומיהם טוענים התובעים שכנגד כי ההלוואות התקופתיות ניתנו בין מאי 2015 לינואר 2016 (ראה סעיף 44 לסיכומיהם), וברור כי ה-20 אוגוסט 2014 (הוא התאריך שרשמה ... בראש העמוד בו נתנה הוראות עברת כספים) אינו 2015.
50. עוד ובשני דפים אלו (עמודים 1 ו-2 לנספח ד' לתצהירי ... ו...) שהראשון שבהם הוא הוראת העברת כספים והשני שבהם הוא אישור משלוח הוראה זו בפקס חתומה ... בשני נוסחים שונים האחד מהשני, משמע ש... חתמה פעמים על העברת אחת, או יותר מכך, משמע ש... חתמה על כל מסמכי העברת כספים שניתנו כעזרה כדי להפכם לראיות במסגרת כתב התביעה שכנגד.
51. ... העידה כי ... ביקש ממנה "לך פעם אחת" כספים (ראו שורות 27-26 עמוד 14 לפרוטוקול מ-31.12.17), אך כשנשאלה ... כמה ביקש ... (... דווקא ולא ...) ענתה: "לא זוכרת" (ראו שורה 29, שם). היא גם העידה כי היו לה שיחות טלפון מוקלטות בהן שוחחה עם ... (ראו שורות 30-29, שם) אך הקלטות אלה או תמלול שלהן לא הוצגו בפני ביהמ"ש. הלכה היא, שהימנעות מהבאת ראיות שנמצאות בשליטת בעל הדין "מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה..." (י. קדמי על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד), עמ' 1650).