שנה השכר הקובע שיעור הפרשה סכום ההפרשה
2008 68,665 ₪ - 15,660 ₪ = 53,005 ₪ 0.833% 441.53 ₪
2009 91,595 ₪ - 15,660 ₪ = 75,935 ₪ 1.66% 1,260.52 ₪
2010 105,883 ₪ - 15,660 ₪ = 90,223 ₪ 2.5% 2,255.57 ₪
2011 127,612 ₪ - 15,660 ₪ = 111,952 ₪ 3.33% 3,728 ₪
2012 128,939 ₪ - 15,660 ₪ = 113,279 ₪ 4.16% 4,712.40 ₪
2013 134,367 ₪ - 15,660 ₪ = 118,707 ₪ 5% 5,935.35 ₪
2014 110,625 ₪ - 15,660 ₪ = 94,965 ₪ 6% 5,697.9 ₪
סה"כ: 7,685.67 ₪
85. אשר לסכום שהופרש בפועל - הנתבע טען, כאמור, כי בפועל הופרש סכום בסך 8,312 ₪ עבור פנסיית מעסיק. הואיל וסכום זה גבוה מהסכום לו זכאי הנתבע עבור גמל מעסיק, יש לדחות את התביעה בגין רכיב זה. בכך יש גם כדי לייתר הדיון בשאלת הסכום שהופרש בפועל. במאמר מוסגר אציין כי נטל ההוכחה בתביעה לפי רכיב זה הוא על הנתבע, אשר לא הציג מסמך מחברת הביטוח של קרן הפנסיה, בנוגע לסכום שהופרש לו בפועל עבור גמל מעסיק, על אף שיכול היה לעשות זאת בנקל לאחר פניה מתאימה לחברת הביטוח. לפיכך, אף אם הנתבע היה טוען כי הופרש לו סכום נמוך מהסכום לו הוא הזכאי, הרי שממילא הוא לא הוכיח את הסכום שהופרש בפועל ולא ניתן היה לפסוק לו את ההפרש.
86. לאור האמור, התביעה לתשלום הפרשי הפרשות מעסיק לפנסיה – נדחית.
התביעה לפיצוי בגין היעדר שימוע:
87. הנתבע עתר לתשלום פיצוי בסך 33,423.75 ₪ בגין פיטורים בהיעדר שימוע. מבחינה עובדתית טען הנתבע כי ביום 24.11.2014 התובעת הודיעה לו כי בהתבסס על ממצאי החקירה שערכה החברה, מסתיימת העסקתו אצלה תוך שלילת פיצויי הפיטורים. לטענת הנתבע, פיטורים אלה נעשו באופן מידי וחד צדדי, מבלי שניתנה לו האפשרות להביע עמדתו ולהשמיע טענותיו, הן ביחס לפיטורים עצמם והן ביחס לסנקציה של שלילת הפיצויים. בתוך כך נטען כי הנתבע לא ראה את מסמכי החקירה טרם פיטוריו, ולא היה מעורב בהסכם הפיצוי הלכאורי שכרתה התובעת מול החברה.
88. התובעת טענה כי פיטוריו של הנתבע היו על רקע מעשי גניבה ומרמה בהם הוא הודה. לפיכך, לא חלה על התובעת חובה לקיים הליך שימוע טרם הפיטורים. עוד טענה התובעת כי היא ערכה שיחות עם הנתבע טרם פיטוריו, בהן הוא הודה במעשי הגניבה, וממילא ניתנה לו זכות הטיעון.
89. התמונה העובדתית הנלמדת מהראיות היא כי במהלך חודש אוקטובר 2014, בעת חקירת האירועים, הקב"ט ברדה זיהה את הנתבע גונב מהחברה במצלמות האבטחה ובעקבות כך פנתה החברה לתובעת וביקשה להפסיק את הגעתו של הנתבע אל נקודות החלוקה של החברה. כמו כן, הנתבע זומן לשיחות אצל חוקר החברה, ברדה (סעיף 22.4 לתצהיר ברדה). בעקבות כך, ביום 26.10.2014, בשל החשדות האמורים, הנתבע התבקש על ידי התובעת "לגשת לזר מעדנים ולהגיע להסדר" (עמ' 30 לפרוטוקול, שו' 16). לטענת התובעת, באותו מועד נאמר לנתבע כי הוא מושעה מעבודתו (שם, שו' 11-10) ורק ביום 24.11.2014, כחודש לאחר שהושעה הוא פוטר (ראו עדות ויטמן בעמ' 12 לפרוטוקול, שו' 6-5). מהראיות עולה כי בתקופה ההשעיה הנתבע לא קיבל שכר, שכן תלוש השכר האחרון הונפק עבור שכר חודש אוקטובר 2010 (ראו גם טופס 106 לשנת 2014).
90. שאלת דינה של השעיה נדונה בע"ע 1271/02 צבי דדון נ' מטבחי זיו תעשיות 1990 בע"מ, מיום 26.2.2004. אותו מקרה עסק בעובד שנחשד על ידי מעסיקתו בגניבה ממפעלה והושעה מעבודתו בשל החשדות והחקירה המשטרתית שהתנהלה נגדו. בית הדין עמד על מעמדו של עובד שהושעה כשפסק -
"על פי הפסיקה, מעביד אינו רשאי להשעות עובד ללא מקור משפטי המסמיך אותו להשעותו. מקור משפטי זה יכול שיהיה חוק, הסכם קיבוצי, או הסכם אישי. בהעדר מקור חוקי להשעיה, הפסקת עבודה בעל כורחו של העובד, יש לה תוצאות משפטיות הניתנות להגדרה משפטית...
במקרה הנוכחי, לא הוכח קיומו של כל מקור משפטי המתיר לחברה להשעות את המערער. החברה גם לא שלמה למערער שכר בתקופת הפסקת העבודה או בחלק ממנה, וגם לא היה בכוונתה לשלם למערער שכר בתקופה זו. אילו שלמה למערער שכר חלקי בתקופה זו, כנהוג בהליכי השעיה שמקורם בחוק או בהסכם קיבוצי, היה מקום לשקול קבלת טענה לאימוץ הליכי השעיה מקובלים, אך החברה, כאמור, לא פעלה בדרך זו".
91. פסיקה זו יפה גם לענייננו. אין מחלוקת כי התובעת הודיעה לנתבע כי הוא מושעה. מהראיות למדים כי ההודעה על ההשעיה ניתנה לנתבע ביום 26.10.2014, כאשר לאחר מועד זה הנתבע לא הורשה להגיע עוד לעבודה והוא גם לא קיבל שכר. התובעת לא הצביעה על מקור משפטי שהסמיך אותה להשעות את הנתבע. נוכח זאת, ובהינתן שהנתבע לא קיבל שכר עבור תקופת ההשעיה, אין לראות בנתבע כמי שהושעה אלא כמי שפוטר מעבודתו אצל התובעת ביום 26.10.2014.
אוסיף, כי בדוח סיכום האירועים של ברדה מיום 30.10.2014 נכתב כי כשהתובע עודכנה על ידי החברה בנוגע לחשדות שהועלו בקשר לנתבע – "החלטת המאפייה הייתה לפטר אותו במקום" (הדגשה במקור).
92. בפסק הדין בעניין פינדיורין בית הדין הארצי הבחין בין פיטורים עקב חשד בגניבה, לבין פיטורים עקב מעשי גניבה בהם העובד הודה. במקרה הראשון, על המעסיק מוטלת חובה ליתן לעובד זכות טיעון, כדי לאפשר לו להתמודד עם החשד ולהגן על מקום עבודתו. אולם במקרה השני, נקבע, כי "אין להקפיד עם מעסיק הנמנע מעריכת שימוע, בגדרו לא ניתן כלל, בהיבט הנורמטיבי, לעסוק בעבירה המיוחסת לעובד כדי למנוע שיבוש הליכי חקירה משטרתית" (עניין פינדיורין, פסקה 8).
93. בעניינו, כפי שקבעתי, הנתבע פוטר ביום 26.10.2014. כפי שעולה מהעובדות שפורטו, במועד זה הנתבע היה מוחזק כ"חשוד" בביצוע מעשי הגניבה, בטרם הוא הודה במעשים המיוחסים לו במסגרת החקירות שנעשו מטעם החברה. מכאן, שבעת הפיטורים הנתבע היה חשוד במעשי גניבה, והיה מקום ליתן לו זכות טיעון לחשדות שמועלות כנגדו ולאפשרות פיטוריו, באמצעות עריכת שימוע.
אולם, התובעת לא הראתה כי במועד זה התקיים הליך שימוע לנתבע. לא הוצג לבית הדין פרוטוקול שימוע ואף התובעת עצמה מודה כי ההשעיה של הנתבע, שמתורגמת לפיטורים כאמור, נעשתה לאלתר.
94. בהתאם לכך, מתבקשת המסקנה כי ביום 26.10.2014 הנתבע פוטר מעבודתו מבלי שקוים הליך שימוע בענייננו ובלא שניתנה לו זכות טיעון, ועל כן הוא זכאי לפיצוי בהתאם.
95. אשר לסכום פיצוי – בפסיקת הפיצוי לקחתי בחשבון את העובדה שהחשדות כלפי הנתבע, בעטיין הוא פוטר בהיעדר שימוע, היו מבוססות מאוד והן גובו בסרטונים בהם הנתבע נצפה מסיט את מצלמת האבטחה שהוצבה במקום, נכנס למחסן ונוטל מוצרים רבים. מאידך יש לקחת בחשבון את תקופת ההעסקה, ובתוך כך את הציפייה מהמעסיקה לברר את החשדות מול העובד, המועסק אצלה זמן כה רב, טרם סיום העסקתו. בהתאם, סבורני כי יש לפסוק סכום פיצוי לנתבע בסך 4,000 ₪.
פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת:
96. לאור התוצאה אליה הגעתי במסגרת התביעה העיקרית, בדבר שלילה מלאה של פיצויי הפיטורים ודמי הודעה מוקדמת, דין התביעה שכנגד לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת – להידחות.
טענות קיזוז -
97. התובעת טענה כי מכל סכום שייפסק לטובת הנתבע יש לקזז סכום בשיעור 50% מסך השכר ששולם לנתבע בכל תקופת ההעסקה בגין שימוש ברכב התובעת "לצורכי ביצוע החלטורות האסורות", כלשון התובעת.
טענת זו אינה ברורה. אין הסבר מספק בגין מה מבקשת התובעת לקזז מחצית משכר הנתבע. אכן, כפי שפורט בפרק התביעה לגמול שעות נוספות לעיל, התרשמתי כי במסגרת שעות העבודה הנתבע ביצע עבודות עבור החברה, והנתבע אף הודעה בכך. אולם התובעת לא פירטה טענותיה בנקודה זו, וממילא לא הוכיחה את היקף השעות, ולבטח שלא הוכח כי התנהלות פסולה זו התבצעה במשך כל תקופת ההעסקה.
לאור האמור, הטענה לקיזוז מחצית משכר העבודה – נדחית.
98. הוא הדין אף בנוגע לטענת הקיזוז הנוספת שנטענה על ידי התובעת. טענה זו, ולפיה בכל יום הנתבע עשה שימוש של לפחות שעה אחת לצרכיו הפרטיים במהלך כל תקופת העבודה, לא הוכחה ויש לדחותה.
סיכום –
99. התביעה העיקרית מתקבלת ברובה, כך שהנני מורה כלהלן -
א. ניתן בזאת צו הצהרתי לפיו הנתבע אינו זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת בגין תקופת עבודתו אצל התובעת.
ב. הנתבע ישלם לתובעת, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, סך 500 ₪ בגין קנסות בהם חויבה התובעת בשל עבירות תנועה שביצע הנתבע על הרכב שהועמד לרשותו במסגרת העסקתו.
סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום יחסי העבודה, ביום 26.10.2014, ועד לתשלום המלא בפועל.
100. התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה, כך שהתובעת תשלם לנתבע, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים –
א. פיצוי בשל אי מתן הודעה לעובד בסך 3,500 ₪.
ב. פיצוי בגין פיטורים בהיעדר שימוע בסך 4,000 ₪.
סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום יחסי העבודה, ביום 26.10.2014, ועד לתשלום המלא בפועל.
101. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, ולפיה התביעה העיקרית התקבלה ברובה ואילו התביעה שכנגד נדחתה ברובה, נוכח הסכום שנפסק לטובת הנתבע, לעומת הסכום הגבוה שנתבע בתביעה שכנגד, כמו גם בהתחשב במכלול הנתונים הקשורים בהפסקת עבודתו של הנתבע, אני קובע כי הנתבע יישא בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של – 20,000 ₪,
שישולמו תוך 30 יום ממועד פסק הדין, שאם לא כן יישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כדין, עד למועד התשלום בפועל.