עדות זו של ויטמן לא נסתרה, וממנה עולה כי אפייה אינה הפעילות הדומיננטית של התובעת. אף בעדותו של ויטמן, שצוטטה בסיכומי הנתבע, בה הוא טען "אני לא חוקר ולא בלש. אני אופה וזה מה שאני יודע לעשות", אין בה כדי לסייע לנתבע, שכן אמירה זו אינה מוכיחה את עיקר עיסוקה של התובעת, ולבטח שאין ללמוד ממנה על פעילות אפייה דומיננטית.
78. לפיכך, בהיעדר תשתית ראייתית מספקת בנוגע להיקף פעילות האפייה בתובעת, הנתבע לא הוכיח טענתו כי צו ההרחבה אכן חל על יחסי העבודה בין הצדדים.
79. לאור האמור, אין הנתבע זכאי לדמי הבראה בשיעור של 9 ימים בשנה, ודי בסכום ששולם לו במסגרת תלושי השכר.
80. נוכח האמור, התביעה לדמי הבראה – נדחית.
התביעה לתשלום חלף הפרשות לפנסיה:
81. בתביעה זו מתבסס הנתבע על הוראות צו ההרחבה הכללי במשק לביטוח פנסיית חובה. לטענת הנתבע הוא זכאי לסך 37,748.16 שהוא ההפרש שבין הסכום שהתובעת הייתה צריכה להפריש לו, לטענתו, עבור גמל מעסיק, בסך 46,060.16 ₪ לבין הסכום שהופרש לו בפועל, בסך 8,312 ₪. הסכום שהתובעת הייתה צריכה להפריש לנתבע, על פי טענתו, חושב בתחשיב שהגיש הנתבע כמכפלת סכום השכר הכולל ששולם לנתבע בכל שנה, על פי טפסי 106 שהוגשו, בשיעור של 6%.
82. התובעת טענה מנגד כי במהלך תקופת ההעסקה הופרשו לנתבע סך 21,173 ₪, עבור פיצויים וגמל מעסיק, ועל כן הנתבע זכאי להשלמת הפרשות לקופת הגמל והפיצויים בסך 24,980 ₪. בחישובה כך, מתבססת התובעת על סכום ההפרשות שטען הנתבע כי לו הוא זכאי. התובעת צירפה לסיכומי התשובה שהגישה טבלה המפרטת את הסכומים שהופרשו בפועל ואת אלה שהיו צריכים להיות מופרשים. כבר כאן יצוין כי בתביעתו תבע הנתבע תשלום עבור אי הפרשת חלק המעסיק לקופת הגמל ותביעתו לא כללה סכום אי הפרשה לקופת פיצויי פיטורים.
83. מעיון בטענות הצדדים ומהחישובים שהוגשו לבית הדין עולה כי הנתבע שגה בחישוביו, הן בסכום הקובע לפנסיה והן בשיעור ההפרשות.
אשר לסכום הקובע - משנקבע כי רכיב השכר לגמול שעות נוספות אינו בגדר פיקציה כפי שטען הנתבע, הרי שאין לכלול אותו בשכר הקובע לפנסיה. יצוין, כי לגבי רכיב הפרמיה ורכיב הבונוס – אין מחלוקת כי יש לכלול רכיבים אלה בשכר הקובע לפנסיה. ויטמן הודה בכך בחקירתו (עמ' 16 לפרוטוקול, שו' 12, 14, 16) וכך גם עולה מהתחשיב שהגישה התובעת.
אשר לשיעור ההפרשות - שיעור ההפרשה לפנסיית מעסיק, על פי צו ההרחבה הכללי במשק לביטוח פנסיית חובה, עליו מתבסס הנתבע בתביעתו, קובע שיעורי הפרשה שונים מזה שטען הנתבע. כך, בעוד שהנתבע עתר להפרשה בשיעור של 6% בגין כל תקופת ההעסקה, צו ההרחבה קובע שיעור הפרשה מדורג, שהחל בשנת 2008 בשיעור 0.83% ועלה עם השנים לשיעור הפרשה של 6% בשנת 2014.
יצוין, כי הואיל והחישובים שהוגשו על ידי הנתבע נמצאו שגויים, כך גם שגויים החישובים שהוצגו על ידי התובעת, שהתבססו, כאמור, על חישובי הנתבע.
84. על פי האמור, לצורך חישוב ההפרשה לגמל מעסיק יש להכפיל את סכום השכר הקובע בשיעור ההפרשה המדורג לכל שנת עבודה כפי שנקבע בצו ההרחבה. בחומר הראיות לא מצויים, כאמור, תלושי השכר עבור כל תקופת העבודה. בטבלה שהציגה התובעת בסיכומיה ניתן להתחקות אחר הסכום הקובע לפנסיה ששולם לנתבע בכל שנה. אולם, טבלה זו הוצגה על ידי התובעת רק בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמה, כאשר לנתבע לא ניתנה הזדמנות להתייחס לנתונים שהוצגו בטבלה, ועל כן אין לקבלם. לפיכך, לצורך בחינת סכום ההפרשות לו זכאי הנתבע יש להשתמש בנתונים שהוצגו בטפסי 106 בצירוף הנתונים המופיעים בתלושי השכר שהוגשו. כך, הסכום הקובע לפנסיה הינו סכום השכר כפי שמופיע בטופס 106 לכל שנה, בניכוי סך 15,660 ₪, שהינו סכום רכיב השעות הנוספות ששולם עבור כל שנת 2013. בהתאם לכך, במהלך תקופת ההעסקה היה על התובעת להפריש לזכות הנתבע, עבור גמל מעסיק, סך 7,685.67 ₪,על פי הפירוט שלהלן –