59. יוצא אפוא, כי אף אם הייתה מתקבלת הגרסה בדבר מתכונת העבודה הקבועה שנטענה על ידי הנתבע, בת 12 שעות עבודה ביום או יותר, הרי שעל פי עדות הנתבע עצמו, במסגרת אותן שעות עבודה הנתבע ביצע עבודות נוספת שאינן קשורות לעבודתו אצל הנתבעת, ולא ניתן להחשיבן כשעות עבודה המזכות בשכר.
אין להתעלם מכך שגם מעשי הגניבה של הנתבע התבצעו במסגרת שעות העבודה, כאשר הנתבע היה מגיע לפרוק סחורה בפריקלס. בהינתן כי בתיק זה לא הוכח היקף הגניבה, קשה לעמוד על מספר השעות בהן הנתבע עסק, במהלך העבודה, בעניינים שאינם קשורים לעבודתו. יחד עם זאת, מספיקה העובדה שהנתבע עצמו טען והודה כי ביצע, במסגרת העבודה, פעולות שאינם חלק מהעבודה על מנת לפגום במהימנות גרסתו.
60. בהקשר זה ראוי לציין, כי מבלי להפחית מחובתה של התובעת לדאוג לרישום דוח נוכחות כדין, העובדה שהנתבע עסק במסגרת עבודתו בעניינים שאינם קשורים לעבודה, מקשה על התובעת להציג מסמכים שיכולים להוכיח את שעות העבודה של הנתבע. כך, דוח האיתורן שקיים ברשות התובעת עלול להראות שעות עבודה מרובות, כאשר בפועל העבודה יכולה הייתה להתבצע במסגרת טווח זמנים קצר יותר.
61. נוכח כל האמור, מסקנתי היא כי אין בפי הנתבע גרסה עובדתית מהימנה בנוגע לעבודה בשעות נוספות. משמעות הדברים היא שגרסתו בנקודה זו נשללה, והתוצאה היא שכפות המאזניים אינם מאויינות (השוו לפסק הדין בעניין ריעני).
62. יוצא אפוא, שגרסת התובעת בעניין תנאי ההעסקה מתקבלת, ובתוך כך מתקבלת הטענה כי שעות העבודה של הנתבע השתנו, וכי ככלל הוא לא עבד בשעות נוספות אלא לעיתים על פי צרכי העבודה. בהתאם יש לראות ברכיב השעות הנוספות הגלובלי ששולם לנתבע ככזה המבטא תמורה שוות ערך לזו המגיעה לו מכוח שעות עבודה ומנוחה.
63. משזו התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הצורך מלדון בתקופת העבודה שחלה לפניי כניסתו לתוקף של תיקון 24.
64. לאור האמור, ומשנתקיימו התנאים שנקבעו בפסק הדין בעניין ברד, מתקבלת המסקנה כי רכיב השעות נוספות ששולם לנתבע, כפי שמופיע בתלושי השכר, אינו בגדר פיקציה. בכך, התובעת עמדה בחובתה לתשלום שעות נוספות על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, ודין התביעה בגין רכיב זה להידחות.
התביעה לפדיון חופשה שנתית:
65. הנתבע טען כי במהלך תקופת עבודתו הוא היה זכאי ל- 76 ימי חופשה בסך הכל, אך ניצל רק 57 ימים. בהתאם הנתבע עתר לפדיון של 19 ימי חופשה בסך 9,104.99 ₪ (על פי שכר יומי בסך 479.21 ₪).
הנתבע טען כי מתלושי השכר שהוגשו לתיק בית הדין עולה כי התובעת הייתה גורעת מהנתבע ימי חופשה מבלי ששולם לו תמורה על כך.
66. התובעת טענה מנגד, כי ניצול ימי החופשה תועד באופן שוטף בתלושי השכר. כמו כן נטען כי שווי יום עבודה, לצורך חישוב פדיון ימי חופשה הינו בסך 408 ₪.
67. הלכה היא כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה, הוא על המעסיק. מחובתו להוכיח כמה ימי חופשה הוא חב לעובדו, וכמה ניצל העובד למעשה, ועליו לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כמצוות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 ותקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז – 1957 (דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215).
68. התובעת לא הציגה פנקס חופשה. עם זאת, בתלושי השכר שצורפו לתיק קיים פירוט של ימי החופשה. הרישום נראה אותנטי, כאשר ימי הצבירה עבור כל חודש התווספו לימים הצבורים שנרשמו בחודש העוקב והימים שנוצלו נגרעו מהימים הצבורים שנרשמו בחודש העוקב. מתלוש השכר האחרון לתקופת ההעסקה ניתן להיווכח כי התובעת שילמה לנתבע פדיון ימי חופשה עבור הימים שצבר עד לאותו מועד.
69. הנתבע לא הצליח להפריך את אותנטיות הרישום בתלושי השכר ובכך הוא לא הראה כי התובעת אכן גרעה ממנו ימי חופשה שלא נוצלו בפועל. לא זו בלבד, טענותיו בהקשר זה נטענו בסתירה. הנתבע טען בעדותו כי במשך כל תקופת ההעסקה הוא מעולם לא לקח חופשה. טענה זו נאמרה על ידי הנתבע באלו המילים - "לא לקחתי שמונה שנים חופשה אפילו פעם אחת" (עמ' 28 לפרוטוקול, שו' 6), אך לאחר מכן, כשנשאל כיצד זה מתיישב עם העובדה שמאפייה הייתה סגורה בחג פסח, הנתבע השיב שהוא לא יודע (עמ' 29 לפרוטוקול, שו' 4-1). עדות זו נסתרת אף נוכח התביעה עצמה לפדיון חופשה, במסגרתה טען הנתבע, כאמור, כי הוא ניצל 57 ימי חופשה, וכן נוכח הנטען בסעיף 12 לכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבע, בו נכתב – "אכן, הנתבע היה נהג החלוקה המרכזי בקו זה אולם כאשר נבצר היה ממנו לבצע את קו החלוקה, בין אם בשל מחלה ובין אם בשל חופשה וכיו"ב (הוספה שלי-ש.ט.), כל עובד אחר במקומו, יכול היה לבצע את אותו התפקיד ללא כל צורך באישור כניסה אד הוק". אכן, בהמשך עדותו ניסה הנתבע לתקן את הסתירה העולה מטענותיו תוך שטען כי במהלך חופשת פסח היו מספקים סחורה כשרה והוא נדרש היה לעבוד, אולם, גם אם טיעון זה נכון מבחינה עובדתית (דבר שלא הוכח), אין בכך כדי לרפא את הסתירה העולה מעדותו, אשר פוגמת בגרסתו.
לכך אוסיף כי אין חולק שבמהלך תקופת ההעסקה הנתבע קיבל כל חודש תלוש שכר, אך הוא מעולם לא פנה לתובעת בנוגע לשכרו, לרבות בנוגע לרישום ימי החופשה כפי שמופיע בתלוש השכר.
70. לאור האמור, התביעה לפדיון חופשה – נדחית.
התביעה לדמי הבראה:
71. הנתבע טען כי רכיב דמי ההבראה שנרשם בתלושי השכר הינו פיקציוני, ולמעשה הוא מהווה חלק מהשכר. בהתאם טען הנתבע כי לא שולמו לו דמי הבראה, וכי עבור השנתיים האחרונות להעסקתו הוא זכאי לדמי הבראה על פי צו ההרחבה בענף האפייה, בשיעור של – 18 ימי הבראה במכפלת התעריף 378 ₪.
72. מעיון בתלושי השכר עולה כי התובעת שילמה לנתבע דמי הבראה באופן חודשי, כאשר תשלום זה פורט בתלוש באופן ברור תחת רכיב " הבראה". נוכח זאת, אין לקבל את טענת הנתבע כי רכיב דמי ההבראה הינו רכיב פיקציה.
73. עיון בתלושי השכר שהוגשו לבית הדין עבור חודש 1/2013 עד תום תקופת ההעסקה, עולה כי לנתבע שולם סך 4,540.56 ₪ בגין דמי הבראה. סכום זה עולה בקנה אחד עם הסכום לו זכאי הנתבע על פי צווי ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, בשיעור של 7 ימים בשנה. אלא, שלטענת הנתבע הוא זכאי לדמי הבראה בשיעור של 9 ימים לשנה, וזאת מכוח צו ההרחבה בענף האפייה מיום 1971 (להלן – צו ההרחבה). אולם, הנתבע לא הוכיח טענתו לתחולת צו ההרחבה על הצדדים.
74. הלכה פסוקה היא, כי "שאלת תחולתו של צו הרחבה, תוך התייחסות ל'סוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו' כאמור בסעיף 28(א) לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד" (דב"ע נג/3-125 אלכס שרר נ' רהיטי דימור בע"מ, מיום 30.11.1993), ובשל היותה כזאת, נטל השכנוע בדבר תחולת הצו מוטל על שכמו של הטוען לתחולתו, באשר הוא המוציא מחברו (דב"ע תשן/1-7 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, מיום 14.3.1991).
75. אשר לצו ההרחבה בענף האפייה נפסק, כי בחינת עיסוק המעסיקה באפייה צריכה להיות כוללת, תוך בחינה משולבת של פעילות האפייה אל מול פעילויות נוספות שמתבצעות במקום, כך שגם מעסיק שבמסגרתו מתבצעות פעולות אפייה, לא בהכרח ייכנס בגדר צו ההרחבה. עוד נקבע, כי "שלא הרי אפייה שתכליתה שיווק כהרי אפייה לממכר ישיר לצרכנים המבקשים לאכול במקום, לצד פעילויות מסחריות נוספות המבוצעות במקום, ולכן כאשר נערכת אפייה לשתי המטרות עולה הצורך באפיונה של התכלית הדומיננטית. (ע"ע 25818-05-17 נריה קבלן נ' טאבון בן יהודה בע"מ מיום 08.07.2018).
76. הטענה לתחולתו של צו ההרחבה נטענה על ידי הנתבע, הן בכתב התביעה שכנגד והן בתצהירו, באופן לאקוני, מבלי שפורטו העובדות לפיהן יש להחיל את צו ההרחבה על יחסי העבודה בין הצדדים. בסיכומי טענותיו הנתבע טען כי עיקר עיסוקה של התובעת הוא אפייה, וכי היא מייצרת לחמים, לחמניות וחלות, ומכאן גם שמה. אולם טענות אלה לא גובו במסמכים או בעדויות. כך למשל, הנתבע טען כי המאפייה מפרסמת עצמה כמי שמייצרת לחמים, אולם הנתבע לא הציג את אותם פרסומים.
77. לצד זה, התובעת טענה, בתצהירו של ויטמן, כי עיקר פעילותה היא ייצור ואספקת בצק קפוא מעובד כחומר גלם לבתי עסק כגון סופרים, בתי קפה וכיו"ב. לטענת התובעת היא אינה מייצרת לחמים, והלחמים שמסופקים על ידה אינם מיוצרים אצלה אלא הם נרכשים מצד ג' ונמכרים על ידה, כחלק מהשירות שמעניקה התובעת ללקוחותיה.
ויטמן נשאל על כך בחקירתו והשיב -
"ש. באתר האינטרנט של החברה...
ת. הוא לא קיים.
ש. אני אומר לך שרשום שהמאפייה מייצרת לחמים וחלות וכיו"ב?
ת. פרסום. אני יכול לומר לך שאני יצרן של אוסם ופלסברי וגידרון. הם אומרים שהם יצרנים. הוא לא יצרנים. הם קונים ומוכרים. זה היה גם בעידן של חנויות לממכר" (עמ' 17 לפרוטוקול, שו' 15-11).