63. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הוכחה העבירה של קבלת דבר במרמה ביחס לחברת גת. זאת, לאחר שקבע כי התיאום שנעשה בין חברת מדי ורד לחברת גת לא דווח לגן יבנה, ובכך החברות יצרו מצג כוזב אשר על יסודו התקבלה הנחת דעתה של גן יבנה לפיה הצעתה של חברת גת כשרה והיא אף זכתה.
64. האישום השלושה עשר – אישום זה נסב על מכרז לטיפול, רכישה והרכבה של מדי מים בקרית גת שפורסם ביוני 2009 (להלן: מכרז קרית גת). על פי הנטען באישום זה, במהלך המחצית הראשונה של שנת 2009 נערכו מספר פגישות בין בן דרור ומזרחי לבין בן עזרא ודור. נטען כי במהלך הפגישות בן עזרא ודור הציעו הסדר לחלוקת שוק גיאוגרפית ושיתוף פעולה בין חברת ארם וחברת גת לפיו, בין היתר, חברת ארם לא תתחרה בחברת גת במכרז קרית גת. נטען כי בסופו של דבר הצדדים לא הגיעו להסכמה. במכרז קרית גת הוגשו הצעות על-ידי חברת ארם, חברת גת וחברת מד תקין, וחברת גת היא שזכתה בו.
65. במסגרת הדיון באישום השלושה עשר בית המשפט המחוזי קבע כי הוכח הנטען בנוגע לניסיון להגיע להסדר ביחס למכרז קרית גת ולהסכמה על חלוקת שוק. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי הרשיע את בן עזרא ואת חברת גת בעבירה של ניסיון להיות צד להסדר כובל.
66. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של בן עזרא לפיה לא הייתה לחברת גת ידיעה או מעורבות בניסיון לתאם את מכרז קרית גת, וקבע כי לבן עזרא היה חלק פעיל בניסיון התיאום בהתבסס על הודעתו הראשונה ברשות ההגבלים. בית המשפט המחוזי קבע כי מעורבותו של בן עזרא בנעשה בחברת גת הייתה רבה ואינטנסיבית, וכי הוא קיבל את ההחלטות החשובות בחברה והיה בקשר מקצועי וקרוב עם דור. לכן קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לקבל את האפשרות שחברת גת העלתה בפני חברת ארם הצעה מבלי שבן עזרא היה מודע לה בזמן אמת.
67. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה את טענתם של בן עזרא וחברת גת לפיה הפעולות המיוחסות להם אינן חורגות מגדר מעשי הכנה וקבע כי העובדה שהעבירה לא הושלמה, מאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה, אינה גורעת מהקביעה שדובר בעבירת ניסיון. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע ביחס למעשיהם של בן עזרא וחברת גת, כי לא עלתה אפשרות סבירה לפגיעה משמעותית בתחרות בעסקים בשים לב למספר התיאומים המיוחסים לחברת גת, להיקפם ולגודלה היחסי של החברה.
טענות הצדדים בערעורם של בן עזרא וחברת גת
68. כאמור, בן עזרא וחברת גת מערערים על הכרעת הדין. באופן כללי, בן עזרא וחברת גת טוענים כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שפירש את הוראות סעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים, המגדיר כאמור מהו הסדר כובל, באופן לשוני-דווקני, במקום להנחות עצמו לאורה של גישת הפרשנות התכליתית. בהקשר זה טוענים בן עזרא וחברת גת כי לא הוכח בעניינם שנפגעה איזו מן התכליות שעליהן החוק נועד להגן, כי התנהגותם לא יצרה אפילו פוטנציאל לפגיעה בתחרות וכי בתקופת האישום חברת גת הייתה חברה חדשה וחלשה בשוק שלא הייתה לה יכולת להשפיע על התנהלותו. יתרה מכך, לטענתם, חברת גת הייתה מוכנה להיכנס לשוק אף במחירי הפסד, מה שתרם לירידת מחירים לטובת הציבור בהתאם לתכלית החוק.