69. בן עזרא וחברת גת מוסיפים וטוענים כי היה על בית המשפט המחוזי לקבוע שחל על עניינם העיקרון הכללי של זוטי דברים מאחר שמעשיהם מצויים לכל היותר ברף התחתון של עבירת ההסדר הכובל ואינם עולים כדי הסף המינימלי של אנטי חברתיות הנדרשת לשם הרשעה. בן עזרא וחברת גת שבים גם בהקשר זה על הטענה כי בפועל פעילותם הובילה לירידת המחירים למינימום האפשרי ובכך קידמה למעשה את הערך החברתי המוגן בחוק ההגבלים העסקיים. לחלופין נטען כי בית המשפט המחוזי היה צריך להחיל את העיקרון של זוטי הדברים, לכל הפחות, על בן עזרא שהיה דמות שולית באירועים המתוארים בכתב האישום. לטענתם, בן עזרא היה חסר ידע וניסיון בתחום והיה אמון אך על הצד הטכני של הפעילות – ובשל כך אף הורשע באישומים התשיעי והשנים עשר רק מכוח אחריות מנהל פעיל, מבלי שיוחסה לו מעורבות ישירה במעשים. עוד טוענים בן עזרא וחברת גת כי שיח בעניין מחירים עם חברות מתחרות שהן גם ספקיות וכן בנוגע לאפשרות של פעולה יחד בדרך של קבלנות משנה אינו חורג מגדרה של פעילות עסקית-כלכלית לגיטימית.
70. בנוגע לאישום התשיעי, בן עזרא וחברת גת מעלים טענות רבות ביחס לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, הם טוענים כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שהרשיע אותם בעבירה של צד להסדר כובל מאחר שחברת גת כלל לא הגישה הצעה במסגרת הצעת המחיר שעליה נסב האישום, ואף לא קיבלה פנייה להגשת הצעה. עוד טוענים בן עזרא וחברת גת כי העובדה שהם פנו לביטול הזכייה של חברת ארם ולכך שתיעשה פנייה מחודשת להגשת הצעות מחיר מעידה כי חברת גת לא הייתה שותפה לתיאום. בן עזרא וחברת גת מוסיפים וטוענים כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שהרשיע את בן עזרא באחריות מנהל פעיל לעבירה של צד להסדר כובל מאחר שבן עזרא כלל לא היה מודע לקיומן של השיחות בין דור לאלטמן ואף לא יכול היה לדעת עליהן.
71. בנוגע לאישום השנים עשר, בן עזרא וחברת גת טוענים כי לחברת גת לא היה צורך בתיאום מאחר שהיא קיבלה את המידע על המחירים שנכללו בהצעת המחיר שנפסלה. בן עזרא וחברת גת מוסיפים וטוענים כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספיק לכך שחברת גת הביאה לביטול זכייתה של חברת ארם והציעה מחירים נמוכים מהשוק ובכך הגדילה את התחרות. גם בהקשר זה בן עזרא טוען כי הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על השיחה שנערכה בין דור לאלטמן.
72. בנוגע לאישום השלושה עשר, בן עזרא וחברת גת טוענים כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לכך שזכייתה של חברת גת במכרז קרית גת הובילה לחסכון של מאות אלפי שקלים לקופה הציבורית, עובדה שגובתה לטענתם בעדויות. בן עזרא וחברת גת טוענים כי טעה בית המשפט המחוזי בקבעו שנעשה תיאום בהתחשב בכך שבין הצדדים התנהלה מלחמת חורמה על הזכייה במכרז קרית גת, והצדדים היו מוכנים לזכות בו בכל מחיר. בן עזרא וחברת גת מוסיפים וטוענים כי לכל היותר ניתן לדבר על הפעולות שנעשו כפעולות הכנה שאינן עולות כדי עבירה או לחלופין כניסיון בלתי צליח שאינו בר-ענישה. באופן ספציפי יותר, נטען כי הניסיון היה בלתי צליח מאחר שלמעשה שני הצדדים לא היו מוכנים לוותר על הזכייה במכרז.