68. זאת ועוד. לבית המשפט הוגש העתק של האישור בכתב יד. התובע והנתבעים הודיעו כי אין בידם את המקור. בנסיבות העניין יש בכך כדי להציב קושי משמעותי נוסף לנתבעים. כאמור לעיל, מצטפא טען כי האישור בא לעולם נוכח התעקשותו שלו שהתובע יאשר בחתימת ידו שהוא יודע שהבית ייהרס בתוך 60 ימים שאם לא כן תבוטל העסקה (עדות מצטפא ע' 2, ש' 32-23, ס' 23 לתצהיר מצטפא). קל לראות שמדובר באישור שנועד – לטענת הנתבעים עצמם – להגן עליהם מפני טענה אפשרית של התובע בעתיד. במצב דברים זה מצופה כי מקור המסמך יוותר בידיהם. יתר על כן, עיסא אף העיד כי בפועל לאחר שהתובע חתם על האישור ולאחר שהוא – עיסא – חתם עליו כעד, נשאר המקור בידי מצטפא (ס' 10 לתצהירו). בנוסף, האישור שהוגש על ידי הנתבעים נושא חותמת "העתק מתאים למקור" של עו"ד עיסא אבו אלהווא, בא כוחם הקודם של הנתבעים. משכך נראה כי מקור המסמך נותר בידי הנתבעים ואף הוצג למי שהיה בא כוחם בראשית ההליכים, שנפתחו זמן קצר לאחר האירועים עצמם. חרף האמור לא הגישו הנתבעים את המקור לבית המשפט. לאחר שבית המשפט הורה לצדדים להודיע אם יש בידם לאתר את המקור לצורך העמדתו לבחינת מומחה מטעם בית המשפט, הודיעו הנתבעים כי זה אינו בידיהם (הודעה מיום 6.12.15, וראו גם ע' 3, ש' 1; הודעה מקבילה של התובע הוגשה ביום 10.12.15). לא בא הסבר של ממש מה עלה בגורל המקור. מצטפא כלל לא התייחס לכך בתצהירו. התשובות שהשיב בהקשר זה בעדותו לא היו משכנעות (ע' 46, ש' 14 – ע' 47, ש' 25; גם בעדות תאא'ר לא ניתן הסבר ממשי לאמור, ע' 43, ש' 31-25). הטענה כי כל המסמכים נותרו אצל עו"ד איוב הועלתה לראשונה בעדות (ע' 46, ש' 24-23) בלא שניתן לכך כל הסבר (וראו גם ע' 47, ש' 18). בנסיבות אלה, ואף בהתעלם מטענת התובע באשר לקבילות האישור, ברי כי אי הצגת מסמך המקור פועלת לחובת הנתבעים (וראו לעניין הנטל, בשים לב לכך שהנתבעים הם שמבקשים להסתמך על האישור, גם ריכוז הפסיקה בת"א (שלום י-ם) 5050-07-15 דיבסי נ' סלאמה [פורסם בנבו] בפסקה 97 לפסק הדין (26.2.2018)).
69. סימני שאלה ותמיהות אלה בקשר עם האישור בכתב יד, מצטרפים לתהיות וסתירות משמעותיות בגרסאות הנתבעים בכל האמור בנסיבות עריכת האישור. נעמוד על עיקרי הדברים.
70. כך, בישיבת קדם המשפט הוצג האישור לתאא'ר. לאחר עיון השיב "הפתק הזה לא טוב. זה אומר זה לא היה בעסקה" לאחר עיון נוסף אמר "אני לא יודע מה המסמך הזה. אני לא חתום על הנייר הזה. אני רואה שרשום את השם של עיסא לא יודע אם חתם או לא..." ולאחר עיון נוסף "אני לא זוכר את המסמך הזה אני לא יודע מה זה" (ע' 2, ש' 10-7). אכן, כפי שצוין לעיל, מהעדויות עלה הרושם שתאא'ר הוא לא מי שמשך בחוטים בכל הנוגע לעסקה. עם זאת, אליבא דכל הצדדים והגרסאות תאא'ר נכח במועד שבו נעשה האישור. האישור צורף לכתב ההגנה שהוגש מטעמו של תאא'ר. הנתבעים ייחסו בהגנתם משקל מהותי לאישור. העובדה שתאא'ר אינו יודע במה מדובר ומשיב שמדובר באישור שלא היה חלק מהעסקה מעוררת תהייה של ממש (זאת אף בהתעלם מסתירות נוספות שבאו מצדו בהמשך; כך, למשל, בעוד שבס' 29 לתצהירו טען שאינו זוכר את האישור ובכלל זה מתי נחתם ומתי נעשה; בעדותו העיד לפתע שהאישור נערך במשרדו של עו"ד איוב, ע' 43, ש' 31-20 באופן שמקים קושי ושניכר היה שיש בו משום ניסיון להתאים את התשובה לגרסת מצטפא).