הסתרת המידע מהתובע – הנפקות המשפטית
86. התובע טען בתביעה כי הנתבעים הציגו לו מצג שווא ונהגו כלפיו בחוסר תום לב. לטענתו, בהסתרת ההחלטות שניתנו בהליכים המשפטיים בקשר לצו ההריסה יש גם משום הפרת הסכם המכר שאליה חברו כל הנתבעים שהוליכו אותו שולל.
87. כידוע, החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במשא ומתן חלה על כל מי שנוטל חלק במשא ומתן, בין אם הוא הופך לאחר מכן צד לחוזה ובין אם לאו (למשל, ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו פ"ד לז(4) 673, 683-682 (1983); ע"א 714/87 שר נ' כהן פ"ד מג(3) 159, 164-163 (1989); ע"א 416/98 גל אור נ' כלל פ"ד מו(2) 177, 184-183 (1992); ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט פ"ד מו(4) 529, 538-537 (1992); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד פ"ד מח(5) 705, 726 (1994); ע"א 5267/03 גשורי נ' מיטל פ"ד נט(5) 337, 353 (2005); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 147-146 (2005)). כפי שנפסק, אי גילוי עובדות, במקום שמתבקש גילוין, מהווה מקרה בולט של חוסר תום לב (למשל, בעניין שר שם, ובעניין גל אור, שם). בכל האמור במי שהפך צד לחוזה, אי הגילוי ומסירת הממכר שלא בהתאם למצב שהוצג לכתחילה יכולים לעלות כדי אי התאמה והפרת חוזה.
88. הנתבעים לא חלקו על כל אלה. הם לא טענו באורח ממשי ביחס לרובד המשפטי, לעניין החובה ולעניין הסעדים הנובעים מהפרתה. טענותיהם התמקדו במישור העובדתי, ובעיקר בטענה כי גילו לתובע את מצב הדברים לאשורו. אלא שטענות אלה נדחו לעיל.
89. בנסיבות העניין קמה חובה ליתן גילוי מלא לתובע ולפרוש לפניו את מצב הדברים לאשורו. צריך היה להביא לידיעת התובע את ההחלטות שהתקבלו ביחס לצו ההריסה, את דחיית הבקשה להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה מן הטעם שהכשרת הבנייה אינה נראית באופק או בכלל, ואת פסק הדין שניתן בערעור שלפיו ניתן פרק זמן קצר לשם התארגנות קודם להריסת הנכס.
90. יש לדעתי הבדל מהותי בין מצב הדברים כפי שהוצג לתובע לבין המצב בפועל. יש הבדל מהותי בין נכס שביחס אליו ניתן צו הריסה אלא שמועד ביצועו נדחה מעת לעת, זה קרוב לעשור, בטענה כי נעשות פעולות להכשרה, ובאופן שמניח בסיס לציפייה סבירה כי ניתן יהיה לנסות להמשיך ולדחות באופן דומה את המועד ולעשות שימוש בנכס, לבין נכס שנסתם הגולל על כל אפשרות להכשרתו וגורלו נחרץ להריסה בתוך פרק זמן קצר. יש הבדל מהותי בין אפשרות הריסה (שניתן אולי לדחותה) לבין ודאות שכך יהיה.
91. מצטפא טען בעדותו, כפי שצוין לעיל, כי במעמד החתימה התעקש על כך שהתובע יאשר בכתב ידו שהוא יודע שהבית צריך להיהרס בתוך 60 ימים, וזאת לאחר שהדברים לא צוינו בהסכם המכר וגם בנספח המודפס צוין אך דבר קיומו של צו הריסה. לטענתו הודיע שבלא אישור כאמור יבטל את ההתקשרות (ע' 2, ש' 32-31). בעקבות זאת טען כי נעשה האישור בכתב יד. תאא'ר ועיסא תמכו בגרסתו. גרסת הנתבעים לא התקבלה. עם זאת, דווקא המשקל שייחסו לכך הנתבעים כעולה מגרסתם, יש בו כדי לתמוך בכך שבדיעבד גם להם ברור כי בנסיבות העניין קמה חובה לגלות לתובע את מצב הדברים באורח מלא, ובכלל זה כי הנכס עתיד להיהרס בתוך זמן קצר.