99. במסמך הוויתור אין כל התייחסות לתמורה כלשהי לתובע כנגד הסכמתו הנטענת לוותר על טענותיו כלפי הנתבעים או לטעם שבגינו הסכים לוויתור. בעניין זה נשמעו גרסאות שונות מפי הנתבעים.
לכתחילה הגישו הנתבעים את מסמך הוויתור לתיק בית המשפט בלא כל התייחסות או פירוט. בישיבת קדם המשפט הראשונה טענו, מפי מי שהיה אז בא כוחם, כי בעקבות הריסת המבנה, כפי הנראה סמוך לפני התביעה, נדרשו לשלם את הוצאות ההריסה בסך 220,000 ₪ וכי מסמך הוויתור משקף הסכמה מצד הנתבעים כי הם שיישאו בעלות האמורה (ע' 4, ש' 3-1). בנסיבות העניין ספק אם התובע הוא שצריך היה לשאת בעלות ואם יש בכך משום תמורה. מכל מקום, עניין זה לא בא זכרו במסמך הוויתור. יתר על כן, הטענה האמורה נעלמה בהמשך כלא היתה. היא לא נזכרה, ולוּ ברמז, בתצהירי מי מהעדים מטעם הנתבעים. ממילא לא הובאו לה תימוכין כלשהם. הניסיון להסביר את מסמך הוויתור בטעם והסבר שנזנחו לאחר מכן, מקים קושי לסמוך על גרסת הנתבעים, הן גרסה זו הן הגרסאות שבאו אחריה.
בתצהירי הנתבעים והעדים מטעמם הועלו, לראשונה, הסברים אחרים. תאא'ר טען כי משנוכח לדעת שהתובע מבצע עבודות בנייה הודיע לו כי זה לא ייתכן שהוא גם תובע את הנתבעים וגם בונה (ס' 50 לתצהיר תאא'ר). בנוסף טען כי אם התובע ימשיך לבנות עלולה העירייה לבוא אל תאא'ר בטענות משום שהתובע לא העביר את רישום העבירה על שמו (שם, מצטפא טען בהקשר זה כי נוכח התחייבות שעליה חתם תאא'ר המשך הבנייה היה עלול להביא למאסרו של תאא'ר, ס' 37 לתצהירו). מצטפא העלה טענות דומות והוסיף כי הם הלכו לשכן ראא'ד לצורך ביטול ההליכים המשפטיים שנקט התובע שלאחר מכן יוכל התובע לעשות כפי רצונו (ס' 38 לתצהיר מצטפא). גם טענות אלה אינן נקיות מקשיים. אף אחת מהן לא נזכרת במסמך הוויתור. התובע כלל לא נשאל על כל אלה בעדותו. הדבר מקים סימן שאלה אם יש בנטען כדי לשקף את מהלך הדברים.
זאת ועוד. הטענה כי המשך הבנייה על ידי התובע עלול היה להעמיד את תאא'ר בסיכון משפטי אינה ברורה. הן משום, שעניין זה ניתן לפתרון על נקלה באמצעות הודעה לרשויות בדבר זכויותיו של התובע בנכס ואחריותו לנעשה בו. אין הוא מצריך לוותר על התביעה נגד הנתבעים. הן משום שבפועל, כבר בחודש מאי 2013, בעת ביצוע צו ההריסה סמוך לאחר הסכם המכר, הגיש התובע בקשה בהולה בניסיון לעכב את ההריסה, שבגדרה ציין – בהליך שרשויות האכיפה הרלבנטיות הן צד לו – כי רכש את הזכויות בנכס (נספח י"ב לתצהיר התובע). הנתבעים ידעו על כך (ולו בשל כך שהבקשה צורפה לכתב התביעה). הניסיון להצדיק את מסמך הוויתור בחשש כאמור, אף בהתעלם מכך שלא הועלה לכתחילה – מוקשה (וראו גם תשובותיו המבולבלות של תאא'ר בהקשר זה, ע' 43, ש' 32 – ע' 44, ש' 4; וכן אי התאמה בין גרסת תאא'ר לעדות הקבלן סורי, ע' 71, ש' 34 – ע' 72, ש' 4, שם העיד כי תאא'ר אמר לו שהוא – הקבלן – ולא תאא'ר, שעלול להסתבך, וראו דבריו בהמשך כי אינו זוכר במדויק את מהלך הדברים, ע' 72, ש' 32-24, הרושם הכללי שעלה מעדות הקבלן סורי, שתצהירו היה זהה כמעט לחלוטין ליתר התצהירים שהוגשו בעניין, הוא שאפשר שהוא מדקלם את שסבר שיסייע למי שזימן אותו לעדות; זאת אף בהתעלם מטענות התובע בדבר המניע של הקבלן סורי נוכח חוב נטען של התובע כלפי הקבלן, ע' 73, ש' 33 ואילך).