לשון אחר: לוּ היינו מבקשים להעמיד את התובע במקום בו היה בהתאם למצג שהוצג לו בעת ההתקשרות, הוא היה בעליו של נכס שעליו צו הריסה (שעליו ידע) ששוויו כאמור כ- 310,000 ₪. אלמלא הופר החוזה ואילו נמסר לתובע הנכס במצבו כפי שהוצג לתובע קודם להסכם – כאשר עומד נגדו צו הריסה שמועדו מוארך מעת לעת – היה בידיו נכס ששוויו כ- 310,000 ₪.
נראה, אפוא, כי הנזק שנגרם לתובע בשל התנהלות הנתבעים עומד על סך של 190,000 ₪. הוא הפער בין שווי הנכס שקיבל (120,000 ₪) לבין שוויו כפי שהיה בהתאם למצג שהוצג לו (כ- 310,000 ₪).
121. אכן, לוּ גילו הנתבעים לתובע את דבר הריסתו הקרובה של הנכס, אפשר בהחלט כי היה בוחר שלא להתקשר בהסכם המכר (ס' 34 לתצהיר התובע, אף ששם טען התובע כי לא היה מתקשר בהסכם "כמות שהוא", ולא נטען במפורש כי לא היה מתקשר כלל, כן טען שם התובע כי לוּ ידע לא היה משלם את המחיר ששילם). ברור בעיני כי נוכח חוסר תום לבם של הנתבעים והסתרת מצב הדברים מעיני התובע, אף קמה לו הזכות לבטל את ההסכם. לוּ היה מממש את זכות הביטול, זכאי היה לקבל השבה מלאה של התמורה ששילם כמו גם של ההוצאות שהוציא לצורך ההתקשרות, כנגד השבת הנכס.
אלא שלא כך בחר התובע לעשות. התובע, שהשתית את תביעתו על דיני החוזים, לא עתר להורות על ביטול ההסכם. הוא לא עתר להשבת מלוא כספי התמורה ששילם (אלא אך לפער בין התמורה לשווי הקרקע). הוא לא ביקש להשיב לתאא'ר את הנכס. החזקה בחלקה נותרה בידיו. התובע בחר לקיים את ההסכם תוך שעתר לפיצוי. כך עלה גם מהתנהגותו בהמשך הדרך עת ניסה לבצע עבודות בנייה בנכס.
במצב דברים זה אין מנוס מהמסקנה כי התובע זכאי לפיצוי אך בשיעור שנקבע לעיל.
122. ודוק: אינני מתעלם מכך שהעמדת הפיצוי על סך של 190,000 ₪ מביאה לתוצאה לפיה חרף הפסול שנפל בהתנהגות הנתבעים, חלק הארי של התמורה ששילם התובע אינו מושב לידיו. אולם, התובע הוא שבחר שלא לבטל את ההסכם ולהותיר בידיו את החלקה. השמאי מטעמו הוא זה שהעריך את שווי הנכס שרכש, הקרקע בתוספת המבנה שעליה, בכ- 310,000 ₪. התובע לא הציג כל הסבר לתמורה ששילם העולה באורח ניכר על הערכת השמאי מטעמו. ממילא הוא לא הניח תשתית שיש בה כדי לקשור בין התמורה העודפת לבין הפסול שבמצגי הנתבעים כלפיו. בנסיבות אלה סבורני כי התוצאה האמורה מתחייבת.
123. בשולי הדברים נתייחס לטענה נוספת שטענו הנתבעים. לשיטתם, כאשר עסקינן במבנה ללא היתר שניתן צו הריסה נגדו – שאת זאת ידע התובע – אין למבנה שווי כלכלי כלשהו והתובע אינו זכאי לכל פיצוי. אין בידי לקבל את הטענה. כפי שהבהיר השמאי קיימרי בעדותו גם כאשר עומד נגד המבנה צו הריסה יש לו שווי כלכלי, אשר מביא בחשבון את הסיכוי שהמבנה ימשיך לעמוד על הקרקע ואת תוחלת הזמן הצפויה לכך (ע' 30, ש' 32-20). הגיונם של הדברים ברור. הטענה כאילו מרגע שניתן צו הריסה אין למבנה שווי כלכלי אינה מתיישבת עם השכל הישר. די בכך שתאא'ר עצמו עשה שימוש בנכס לצרכי מגורים משך קרוב לעשור לאחר שניתן נגדו צו הריסה, כדי להעיד על קיומו של שווי כלכלי גם כאשר תלוי ועומד צו הריסה.