--- סוף עמוד 16 ---
אוטולנגי בעמ' 966-963]. יוזכר בנקודה זו כי בקשה לאישור פסק בוררות המוגשת לבית המשפט ערוכה בצורת "הודעה" לצדדים האחרים לבוררות, וכל שנדרש מבקש האישור לצרף לבקשתו הוא פסק הבוררות החתום על ידי הבורר, והוא אינו נדרש לטעון טיעונים או להציג נימוקים כלשהם על מנת לשכנע את בית המשפט לאשר את הפסק [ראו: אוטולנגי בעמ' 910-907]. לעומת זאת, על מבקש הביטול מוטל הנטל להוכיח כי מתקיימת עילה מעילות הביטול הקבועות בחוק ועליו לציין בבקשתו מהן עילות הביטול עליהן הוא נסמך ולפרט טיעוניו, ועליו גם לצרף תצהיר לאימות העובדות הכלולות בבקשתו [ראו: אוטולנגי בעמ' 914-910 ובעמ' 970-967]. למען שלמות התמונה יוזכר כי חוק הבוררות לא מגביל בזמן הגשת בקשה לאישור פסק בוררות, ומבקש האישור רשאי ככלל להגיש בקשה לאישור בכל עת לאחר מתן הפסק, גם בחלוף שנים. לעומת זאת, חוק הבוררות מטיל מגבלה משמעותית בנוגע לפרק הזמן שבמסגרתו ניתן להגיש בקשת ביטול, בכפוף למקרים החריגים שבהם מועלית כטענת התנגדות לבקשת אישור הטענה שהמסמך שבית המשפט מתבקש לאשרו כלל אינו "פסק בוררות", טענה שאינה מוגבלת עקרונית בזמן [להרחבה ראו: רע"א 4198/10 איבגי נ' גבאי [פורסם בנבו] (25.12.2012) בפסקה 19 לפסק דיני והאסמכתאות המוזכרות שם; אוטולנגי בעמ' 916-914 ובעמ' 1136-1123].
23. נקודה נוספת שראוי בנסיבות העניין דנן להתייחס אליה הינה סמכותו של בורר לפסוק בסכסוך שלפניו בדרך של פשרה. בפסיקת בית משפט זה נקבע כי הצדדים להסכם הבוררות רשאים להסמיך את הבורר לפשר ביניהם וגם ליתן פסק בוררות בדרך של פשרה. עם זאת, הודגש כי יש להבחין בין שתי צורות ניסוח: נקבע כי אם הסמיכו הצדדים את הבורר "לפשר בין הצדדים", הרי שהכוונה שהבורר מוסמך לנסות להביאם לידי פשרה מרצון, אך לא לפסוק בדרך של פשרה שנכפית על הצדדים ושהם אינם רוצים בה. לעומת זאת, אם הסמיכו הצדדים במפורש את הבורר גם "ליתן פסק בדרך של פשרה", הרי שכעיקרון נכללת בגדר ניסוח זה גם האפשרות, החריגה כשלעצמה, של פסיקה הכופה על הצדדים פשרה שהם אינם רוצים בה [ראו: ע"א 2/50 חברת "הובלה" ירושלים בע"מ נ' מועצת פועלי ירושלים, פ"ד ד 417, 427 (1950); בר"ע 89/69 מאטיס נ' היכלי תפארת ובניני הדר במרכז בע"מ, פ"ד כג(2) 17 (1969); אוטולנגי בעמ' 590-589. לדיון בסמכותם של בתי הדין הדתיים לדון "הן לדין והן לפשר" ראו: פסק דינו של השופט מ' אלון בה"מ 427/78 סובול נ' גולדמן, פ"ד לג(1) 789, 802-799 (1979)].