פסק-דין
השופט י' דנציגר:
לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא, השופטת ש' דברת) מיום 23.10.2014 ברמ"ש 20108-06-14, [פורסם בנבו] במסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד
--- סוף עמוד 2 ---
(השופטת ע' אלפסי) מיום 29.4.2014 בתמ"ש 3610-09-12, [פורסם בנבו] במסגרתו אושר פסק בוררות וניתן לו תוקף של פסק דין.
תמצית הרקע העובדתי
1. המבקשת והמשיב נישאו בחודש אוגוסט 1979 (להלן ביחד: בני הזוג). במהלך חייהם המשותפים רכשו בני הזוג משק חקלאי, שעליו הקימו את בית מגוריהם, ונולדו להם ארבעה ילדים. במרוצת השנים התערערו היחסים בין בני הזוג, ובשנת 2003 הגישה המבקשת מספר תביעות נגד המשיב לבית המשפט לענייני משפחה, אך בהמשך מחקה את התביעות ובני הזוג המשיכו לחיות יחד. בשנת 2008 שוב הגישה המבקשת מספר תביעות נגד המשיב לבית המשפט לענייני משפחה, אך גם הפעם מחקה את התביעות בהמשך ובני הזוג המשיכו לחיות יחד. בחודש אוגוסט 2011, בעקבות משבר נוסף, הגיעו בני הזוג למסקנה כי ברצונם להיפרד ולקיים הליך בוררות על מנת לסיים את ענייניהם המשותפים. לשם כך פנו בני הזוג לרב המוכר לשניהם, הרב אביטן, והלה הפנה אותם לרב אחר, הרב נידאם, אותו בני הזוג אינם מכירים, על מנת שישמש בורר ביניהם (להלן: הרב או הבורר). ביום 22.8.2011 נפגשו בני הזוג, ללא ייצוג מטעם מי מהם, עם הרב נידאם. במהלך הפגישה – אשר לטענת המבקשת נמשכה לא יותר משעה, ולטענת המשיב נמשכה כ-4-3 שעות – חתמו בני הזוג על שני מסמכים: האחד, מסמך שכותרתו "שטר בירורין" (להלן: שטר הבירורין); והשני, מסמך שכותרתו "הסכם גירושין ופירוק נכסים משותפים" (להלן: המסמך או ההסכם). מפאת חשיבותם של שני המסמכים לדיוננו, אפרט מעבר לרגיל בכל הנוגע לתוכנם וניסוחם.
2. המסמך הראשון נושא כותרת "שטר בירורין" וניכר בו שהוא נוּסח מראש, תוך הותרת מספר מקומות ריקים שבהם נכתבו בכתב יד שמות הצדדים ונושא המחלוקת. בשטר הבירורין צוין כי "אנו החתומים מטה מקבלים עלינו לקיים בכל שיפסוק עלינו הרב משה נידאם שליט"א בדבר כל הסכסוכים שבינינו והתביעות שיש לכל אחד מאתנו הח"מ על חברו בעניין: גירושין וחלוקת נכסים והסכסוכים המסתעפים מהעניין הנ"ל. והרינו מתחייבים לשלם כל מה שיחייב וכן אנחנו מוחלים כל שיפטור הכל לפי ראות עיניו. הן הנראה לו מצד הדין והן הנראה להם מצד פשרה או יושר, בלא זכות ערעור לפני שום בית משפט שבעולם כלל. ויהא תוקף שטר זה כתוקף כל שטרי ברורין המועילים עפ"י חוק וכתוקף קאמפראמים המועיל עפ"י חוקי הממשלה". בנוסף צוין בשטר הבירורין כי אם אחד מהצדדים ישתמט מלבוא ולטעון לפני הרב אזי רשאי הרב "להוציא פסק כפי ראות עיניו בע"פ או בכתב"; כי הרב רשאי "להוסיף ולשנות ולפרש את פסקי הדין שנתן"; כי "הצדדים מוותרים מראש על מתן נימוק כל שהוא לפסק הדין"; וכי הצדדים מוותרים מראש על הופעת הרב... לבירור בפני שום מוסד משפטי, ואנו
--- סוף עמוד 3 ---
מוחלים מראש על כל תביעת ממון שיכולה להיות לנו עליו". בתחתית שטר הבירורין מופיעות חתימותיהם של בני הזוג.
3. המסמך השני נושא כותרת "הסכם גירושין ופירוק נכסים משותפים", ולאחר ציון שמות בני הזוג מופיעה כותרת משנה: "נידון: בקשה משותפת לגירושין וחלוקת נכסים". בתחילת המסמך מפורט הרקע העובדתי ובו נאמר, בין היתר כדלקמן: "הזוג הגיע לבית הדין כדי למצוא מזור לחיי הנישואין ולחלוקת נכסים"; "הזוג חי באי שלום זה הרבה שנים"; "היו פרודים לאחרונה תקופה של שנתיים"; "הבעל יזם חזרה לחיי הנישואין אחרי ההפרדה ואין הדבר עולה יפה"; "המצב הכספי בבית בקשיים ובהוצאה לבעל"; "כעת רצון שניהם להתגרש ובקשתם לחלוק נכסים בהסכמה". בהמשך צוין כי ל"אחר שיקול דעת מעמיק סוכם לפעול בשני שלבים". שלב א' הוגדר כ"תקופת ביניים", שבו ימשיכו בני הזוג לחיות באותו בית למשך חצי שנה, תוך הפרדה לשתי יחידות דיור ותוך קביעת אופן חלוקת תשלום הוצאות הבית בתקופה זו, כשבתום תקופה זו יחליטו אם להמשיך לחיות יחד אם לאו. שלב ב' הוגדר כ"גירושין וחלוקת נכסים", שבו נאמר כי "א. לחילופין סוכם שיש הסכמה ביניהם להתגרש, הבעל יתן גט פיטורין מרצון והאישה תקבל אותו ברצון. ב. בענין הרכוש סוכם כי הבעל יקנה לאישה דירה שתרשם [על] שמה בת שלוש[ה] חדרים באיזור טוב באשקלון..." וצוין כי אם יהיו בין הצדדים חילוקי דעות בעניין הדירה מקובלת על שניהם ללא ערעור הכרעתו של רב מסוים (שאינו הרב נידאם). בהמשך מפורטות הסכמות נוספות, ובהן הסכמה בדבר האפשרות שיהיה צורך למשכן את הדירה או נכסים אחרים לצורך קבלת הלוואה, ובין היתר הוסכם שכל המשק החקלאי ימושכן לצורך כך ואף תירשם במידת הצורך הערת אזהרה על נכסי המשיב להבטחת זכויות המבקשת בדירה. עוד צוין כי הועלתה אפשרות שהמשק החקלאי יועבר על שם בנם של בני הזוג, אך העברה כזו תעוכב עד להשלמת תשלום המשכנתא על הדירה.
לבסוף נאמר כי "ההסכם הזה נכתב בהסכמה מלאה ואושר על ידי הרב הבורר ויש לו תוקף של פסק דין לכל דבר וענין". בתחתית המסמך מופיעות חתימות בני הזוג, ומתחתיהן הכיתוב "אישור ההסכם על ידי הבורר: משה נידאם" בליווי חתימת הרב, ומתחתיה הכיתוב: "נ.ב. תוקף הסכם זה בצירוף שטר בוררין שנחתם על ידי הצדדים". למסמך דנן צורף מסמך שכותרתו (שוב) "הסכם גירושין ופירוק נכסים משותפים", כשמתחת לכותרת המשנה "אישור" נכתב: "הנני לאשר בזה כי ערכתי הסכם פירוק נכסים וגירושין לזוג הנ"ל. הסכם זה מבטל כל תביעות בבית הדין הרבני ובבתי משפט. שני הצדדים קיבלו על עצמם בהסכמה את ההסכם ובזה שניהם מבטלים כל התביעות ההדדיות הנוגעות לענין גירושין ופירוק נכסים, [ו]ההסכם שנחתם בהסכמה ביניהם תקף לכל דבר וענין", ולאחר כל אלה מופיעה חתימת הרב.
--- סוף עמוד 4 ---
4. ביום 24.11.2011 התקיים דיון בבית הדין הרבני האזורי באשקלון בתביעת גירושין שהגיש המשיב ובסופו ניתנה החלטת בית הדין הרבני. בהחלטה צוין כי המשיב הגיש תביעת גירושין לבית הדין, וכי המבקשת הסכימה לגירושין אך תבעה לקבל מראש את חלקה ברכוש המשותף ואת כל זכויותיה. עוד צוין כי המבקשת לא הסכימה להתגרש בטרם חלוקת הרכוש, משתי סיבות: ראשית, כיוון שהמשיב לא קיים את ההסכם שנחתם מול הבורר, והמבקשת חששה שאם תתגרש ממנו אזי הוא לא יעמוד בהסכם; שנית, המבקשת דרשה סכום נוסף של 100,000 ש"ח לטובת ריהוט הדירה. צוין כי המשיב התנגד לטענות המבקשת וטען כי: ראשית, הוא הציע למבקשת לקנות לה דירה והיא סירבה; שנית, כי הסכום הנוסף שתובעת המבקשת לא נכלל בהסכם. בית הדין הרבני קבע כי מכיוון שהבעל תובע גירושין והאישה לא מעוניינת בשלום בית, עליהם להתגרש זה מזו. עם זאת, נקבע כי אי אפשר לחייב את האישה להתגרש, ללא הסכם גירושין, ובמיוחד כשקיים חשש לא תוכל לקבל את זכויותיה. בית הדין קבע בנוסף כי "על פניו נראה שההסכם שחתמו בעזרת בורר אינו פס"ד של בוררות, אלא הסכם שהושג בעזרת מגשר, ואין לו תוקף של פס"ד, ולכן ביה"ד אינו יכול לאכוף אותו. הסכם בפס"ד של בורר שיש עליו מחלוקת מצריך אישור בית המשפט". בהקשר זה הציע בית הדין כי הבורר המוסכם שערך לבני הזוג את ההסכם יגשר ביניהם גם בעניין הדירה שיקנה המשיב למבקשת. בנוסף הציע בית הדין לבני הזוג הצעה מסוימת לעניין חלוקת תכולת הבית ביניהם, במקום החלוקה שנקבעה בהסכם. לבסוף קבע בית הדין כי הקרע בין הצדדים "הוא גדול ולא ניתן לאיחוי" וקרא להם להידבר ולסיים את הסכסוך ביניהם בהסכמה, כך ש"לאחר שיגיעו להסכמה יגישו הסכם גירושין לאישור ביה"ד", ולחלופין ככל שלא יגיעו להסכם "עליהם להחליט אם לפתוח תיק לחלוקת רכוש או להגיש כל תביעה אחרת בביה"ד".
5. ביום 4.7.2012 התקיים דיון נוסף לפני בית הדין הרבני האזורי באשקלון. מפרוטוקול הדיון עולה כי המבקשת טענה שהמשיב אינו מקיים את הסכם הגירושין, וכי היא רוצה להתגרש בתנאי שהוא לא חוזר הביתה. בנוסף טענה המבקשת כי "אני רוצה לתבוע את הכתובה, וההסכם הזה מבוטל. הוא לא קיבל תוקף של בית דין או בית משפט. אני רוצה ללכת לבית משפט בנושא הרכוש". לשאלת בית הדין למשיב, מדוע לא רכש למבקשת דירה כפי שנקבע בהסכם, טען המשיב כי המבקשת סירבה לראות דירה שביקש לרכוש לה, וכי ההסכם שנערך לפני הבורר צריך לקבל "תוקף של בית משפט". בית הדין ציין כי "אם יש ויכוח על תקיפות שטר הבוררות, יש לאשר אותו בבית משפט". בתום הדיון הודיעה המבקשת כי היא מוכנה לקבל את הגט גם אם אין עדיין הסכם גירושין, וכי בכוונתה לתבוע בבית המשפט לענייני משפחה את חלוקת הרכוש ובבית הדין את כתובתה. בתום הדיון אישר בית הדין הרבני את הסכמת הצדדים
--- סוף עמוד 5 ---
להתגרש עוד לפני ההכרעה בשאלות שנוגעות לכתובה ולחלוקת הרכוש, אך ציין כי "יש ביניהם ויכוח על תקיפות הסכם הגירושין שחתמו ולא אושר בביה"ד, והם יפנו כל אחד מהם כרצונו לערכאה משפטית לדון בהסכם ובחלוקת הרכוש".
פסקי הדין בבתי המשפט קמא
6. ביום 2.9.2012 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקשה לאישור פסק הבוררות (תמ"ש 3610-09-12), [פורסם בנבו] ובסמוך לאחר מכן הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקשה לביטול פסק הבוררות (תמ"ש 32040-09-12), במסגרתה טענה כי בין הצדדים לא התנהל הליך בוררות, שכן הצדדים לא היו מיוצגים ולא הגישו כתבי טענות, אלא מדובר במעין הליך גישור, שבסופו נערך הסכם בסיועו של הרב. לפיכך נטען כי לא מדובר בפסק בוררות שניתן לאשרו על פי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), אלא מדובר בהסכם גירושין שיש לאשרו על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון או החוק) ומכיוון שההסכם מעולם לא אושר הרי גם אין לו שום תוקף מחייב. בתגובה לבקשת המבקשת טען המשיב כי הבקשה לביטול פסק הבוררות הוגשה באיחור, ודי בכך כדי לדחותה על הסף. לגופו של עניין טען המשיב כי אין יסוד לטענה שלא התקיים הליך בוררות, אלא להיפך – התנהל הליך בוררות ענייני, שנמשך כ-4-3 שעות ובסופו השכיל הבורר להביא את הצדדים לכדי הסכמה, כשהמסמך שנחתם הינו פסק בוררות לכל דבר ועניין. בית המשפט המחוזי הורה על העברת שתי התובענות לבית המשפט לענייני משפחה. למען שלמות התמונה יוער כי המבקשת הגישה בבית המשפט לענייני משפחה תביעות נוספות, בהן תבעה את חלוקת הרכוש המשותף, פינוי המשק החקלאי ומתן צו מניעה כנגד הבן המתגורר במשק.
7. ביום 29.4.2014 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (השופטת ע' אלפסי), במסגרתו התקבלה תביעת המשיב לאישור פסק הבוררות ונדחתה בקשת המבקשת לבטלו. בית המשפט דחה תחילה את הטענה כי בקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות הוגשה באיחור, ולאחר מכן דן בית המשפט בשתי שאלות:
ראשית, נדונה השאלה האם התקיים הליך בוררות בין הצדדים. בית המשפט קבע כי לא יכול להיות ספק ש"שטר הבירורין" שעליו חתמו הצדדים הינו הסכם בוררות בהתאם לסעיף 1 לחוק הבוררות. באשר להליך הבוררות עצמו, נקבע כי אחד מיתרונותיה של בוררות הינו הגמישות הרבה שיש לצדדים ולבורר בדבר אופן ניהולה, לרבות סדרי הדין וכללי הראיות בה. עוד נקבע כי כאשר נאמר במפורש בהסכם הבוררות שהבורר מוסמך לפסוק על דרך הפשרה,
--- סוף עמוד 6 ---
כפי שנאמר ב"שטר הבירורין" דנן, קיימת אפשרות למתן פסק בוררות בדרך זו, ולא תישמע בדיעבד טענה שלא הייתה סמכות כזו. עוד נקבע כי במקרה דנן מדובר בצדדים למודי הליכים משפטיים, שאך טבעי שהסכימו לנהל הליך מחוץ לבית המשפט במסגרת של בוררות לפני רב המקובל על שניהם. נקבע כי שאלת קיומם של כתבי טענות או מסמכים אחרים במהלך הבוררות אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה, ודי בכך שהוכח שהבורר שמע את טענות שני הצדדים, והוער כי מטרתו של מוסד הבוררות הינה ממילא לפשט את ההליכים ולא לסרבלם. בית המשפט קבע בנוסף כי טענת המבקשת בדבר משך ישיבת הבוררות שנערכה אינה רלוונטית, ואף העיר כי בעניין זה גרסת המשיב, לפיה הישיבה נמשכה כ-4-3 שעות, מתיישבת בנסיבות העניין יותר עם ההיגיון מגרסת המבקשת, לפיה הישיבה נמשכה לא יותר מחצי שעה. לנוכח האמור לעיל נקבע כי המסקנה היא שהבורר שמע את דברי הצדדים לגופה של המחלוקת והשכיל להביאם לכדי הסכמות, ומשכך מדובר בהליך בוררות הראוי לשמו.
שנית, נדונה השאלה האם המסמך שבמחלוקת הינו פסק בוררות. בית המשפט קבע כי המסמך שבמחלוקת הינו מסמך בכתב, החתום על ידי הבורר ומצוין בו מועד החתימה, ומשכך הוא עומד בדרישות הצורניות של סעיף 20 לחוק הבוררות. עוד נקבע כי אמנם כותרת המסמך הינה "הסכם גירושין וחלוקת רכוש" אך אין לחתוך דינו של המסמך לפי כותרתו אלא לפי מהותו ותוכנו, שבמקרה דנן מלמדים כי מדובר בהליך שבו שני הצדדים העלו טענות שונות לפני הרב בטרם גובשה הסכמה בסיועו של הרב. עוד נקבע כי רק לאחר שגובשו הסכמות בסיוע הרב הבורר חתמו שני הצדדים על המסמך, ודי בכך כדי לחייב אותם לגבי האמור בו. בנוסף נקבע כי מעדויות שני הצדדים עולה בבירור שלא מדובר במקרה שבו הגיעו אל הבורר עם הסכם מוכן וביקשו לאשרו, אלא בהסכמות שהושגו במהלך הישיבה עם הרב הבורר, וצוין כי הדבר דומה לדיון שנערך בבית המשפט ושבמהלכו מגיעים הצדדים להסכמות שמועלות על הכתב ומקבלות תוקף של פסק דין. לנוכח האמור לעיל נקבע כי מדובר בפסק בוררות לכל דבר ועניין.
לנוכח האמור לעיל קבע בית המשפט כי הוא מאשר את פסק הבוררות ונותן לו תוקף של פסק דין. כפועל יוצא נקבע כי המשיב מחויב לפעול על פי האמור בהסכם, דהיינו לפעול במרץ לשם רכישת דירה למבקשת, וכי יש להורות על מחיקת התביעות האחרות שהגישה המבקשת (בכפוף למתן צו מניעה לפיו הבן לא יוכל להיכנס לבית המגורים כל עוד לא רכש המשיב עבור המבקשת בית אחר).