--- סוף עמוד 7 ---
8. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, במסגרתה שבה על טענותיה העיקריות: כי לא התנהל בין הצדדים הליך בוררות אלא הליך שדומה יותר באופיו לגישור; כי המסמך המדובר אינו מהווה פסק בוררות אלא הסכם; כי בורר אינו מוסמך, עקרונית, ליתן תוקף להסכם פשרה בין צדדים; ולחלופין, גם אם בורר מוסמך, עקרונית, ליתן תוקף להסכם פשרה "רגיל", הרי שהוא אינו מוסמך לאשר הסכם שטומן בחובו הסכמות ממוניות בין בני זוג, אשר לפי חוק יחסי ממון יש לאשרו בערכאה המוסמכת על מנת לוודא כי מדובר בהסכם הולם שמאזן באופן הוגן בין זכויות בני הזוג. בנוסף נטען כי ההליך בבית המשפט לענייני משפחה היה פגום, שכן הבורר לא זומן לעדות ולא ניתנה לצדדים הזכות לחקור חקירה נגדית. לנוכח האמור לעיל טענה המבקשת כי התוצאה הינה הסכם מקפח וחד צדדי, הפוגע בה באופן קשה ואינו נותן לה חלק ברוב הכספים שבני הזוג צברו במשך 33 שנות נישואיהם. מנגד, טען המשיב כי לא מתעוררת במקרה דנן שאלה החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, ומשכך אין מקום ליתן רשות ערעור. המשיב שב על טענותיו העיקריות: כי בקשת הביטול הוגשה באיחור ניכר; כי ההליך שהתנהל בין הצדדים היה הליך בוררות, שהיה אמנם קצר אך יעיל והוגן, וכי לא מדובר בהליך גישור; כי מדובר בפסק בוררות שבו נפסק על דרך הפשרה, ולא בהסכם "סתם"; וכי אין שחר לטענה שלא ניתן לאשר פסק בוררות שמנוסח בדרך של הסכם פשרה. בנוסף נטען כי ההליך בבית המשפט לענייני משפחה התנהל כראוי ובאופן מאוזן, וכי בית המשפט נהג בהתאם לסמכויות המוקנות לו בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ובסעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בתי המשפט לענייני משפחה).
9. בהחלטה מיום 24.10.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי הבקשה אינה צולחת את המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור על פסקי דין בענייני בוררות ודי בכך כדי לדחותה, אך למרות זאת לא הסתפק בכך והקדיש את עיקר החלטתו לדחיית הבקשה לגופה.
אשר לטענה כי לא מדובר בפסק בוררות אלא בהסכם ממון שהבורר אינו מוסמך לאשר; בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשת, לפיה בורר אינו מוסמך ליתן תוקף להסכם פשרה שהתגבש בין צדדים שהתדיינו לפניו, וקבע כי הטענה לא נתמכה באמסכתאות כלשהן. נקבע כי על פי התוספת הראשונה לחוק הבוררות מוסמך בורר ליתן כל סעד שבית משפט מוסמך ליתן, ומשכך הוא מוסמך גם לאשר הסדר פשרה בין הצדדים כפי שמוסמך בית המשפט לעשות. בנוסף נקבע כי במקרה דנן הוקנתה לבורר ב"שטר הבירורין" הסמכות לדון ולפסוק על דרך הפשרה, וכי מדובר הן בפשרה שעליה הבורר מחליט על דעת עצמו (ללא
--- סוף עמוד 8 ---
הסכמת הצדדים) והן בפשרה שהצדדים נתנו הסכמתם לה. עוד נקבע כי אין לייחס משקל גדול לעובדה שכותרת פסק הבוררות הינה "הסכם גירושין", מכיוון שלאחר חתימת הצדדים מאשר הבורר את ההסכם כפסק בוררות. בנוסף נקבע כי אין לקבל את טענת המבקשת שמדובר בהסכם ממון הטעון אישור לפי חוק יחסי ממון, כיוון שלא מדובר בהסכם פשרה ממוני אלא בפסק בוררות הנסמך על הסכמת הצדדים.
אשר לטענה כי לא התקיים במקרה דנן הליך בוררות; בית המשפט המחוזי דחה את הטענה וקבע כי התוספת הראשונה לחוק הבוררות מקנה לבורר סמכות לפעול בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך, וכי על פי התוספת הראשונה הבורר לא קשור לדין המהותי, לדיני הראיות או לסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט. נקבע כי במקרה דנן אכן לא הוצגו מסמכים וראיות לבורר, אך הדבר לא נבע מהבורר, שכן הוא לא מנע מהצדדים להציג מסמכים וראיות, אלא מהצדדים שלא ביקשו לעשות כן ואף הסמיכוהו לפסוק על דרך הפשרה.
אשר לטענה כי מדובר בהסכם מקפח וחד צדדי; נקבע כי הטענה לא נטענה בבקשה המקורית לביטול פסק הבוררות, ומשכך דינה להידחות, וממילא כי טענות לעניין תוכנו של פסק בוררות אינן מקימות ככלל עילה להתערבותו של בית המשפט.
לבסוף, אשר לטענות בדבר הפגמים שנפלו בהליך בבית המשפט לענייני משפחה; בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיב כי סעיף 8(א) לחוק בתי משפט לענייני משפחה מקנה לבית המשפט גמישות דיונית רבה, וכי לא נמצא במקרה דנן בסיס לטענה שהצדדים ביקשו להעיד עדים או להגיש מסמכים נוספים ושהדבר נמנע מהם.
בשולי הדברים העיר בית המשפט כי יש ממש בטענת המשיב כי היה על בית המשפט לענייני משפחה לדחות על הסף את בקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות, מחמת הגשתה באיחור, בחלוף המועדים הקבועים לכך בחוק הבוררות.
בקשת רשות הערעור ותגובת המשיב
10. המבקשת טוענת כי במקרה דנן מתעוררות מספר שאלות המצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי": ראשית, האם בורר מוסמך לאשר הסכם ממון וגירושין וליתן לו תוקף של פסק בוררות, כפי שקבעו בתי המשפט קמא, על אף שחוק יחסי ממון וחוק בית משפט לענייני משפחה מתווים באופן מפורש את הדרך והערכאה המוסמכת לאישור הסכמי ממון בין בני זוג;
--- סוף עמוד 9 ---
שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה הינה בחיוב, האם בורר מוסמך לאשר הסכם ממון על אף שלא הוסמך בשטר הבירורין על ידי הצדדים לעשות כן; שלישית, האם צד המבקש לערער על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה המאשר פסק בוררות נדרש להגיש בקשת רשות ערעור בהתאם לסעיף 38 לחוק הבוררות, או שמא עומדת לו זכות ערעור בהתאם לצו בית המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), התשנ"ה-1996 (להלן: הצו) וסעיף 40(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
11. המשיב סומך ידיו על פסקי דינם של בתי המשפט קמא וטוען כי אין הצדקה בנסיבות העניין ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". ראשית, נטען כי יש לדחות את טענת המבקשת באשר לסמכותו של בורר לאשר במסגרת בוררות שמתנהלת לפניו הסכם ממון וגירושין וליתן לו תוקף של פסק בוררות. נטען כי בורר מוסמך לדון ולהכריע בשאלת חלוקת הרכוש בין בני זוג וכי הוא מוסמך גם לאשר הסכמות של הצדדים וליתן להן תוקף של פסק בוררות, כשם שבית המשפט מוסמך לעשות כן. בנוסף נטען כי בורר מוסמך עקרונית לפסוק על דרך הפשרה, אם הצדדים הסמיכוהו לעשות כן בהסכם הבוררות. שנית, נטען כי אין ממש בטענת המבקשת לפיה הבורר לא הוסמך על ידי הצדדים במקרה דנן לגבש ולאשר הסכם פשרה ביניהם. נטען כי ההיפך הוא הנכון, כאשר שטר הבירורין במקרה דנן מקנה לבורר סמכויות ושיקול דעת נרחבים. שלישית, נטען כי יש לדחות את טענת המבקשת באשר לזכות הערעור שקמה לה לטענתה כנגד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, כיוון שטענה זו הינה טענה חדשה שמועלית לראשונה כאן וכלל לא הועלתה על ידי המבקשת בערעורה בבית המשפט המחוזי.
דיון והכרעה
12. בתחילת הדיון שהתקיים לפנינו החלטנו, בהסכמת באי-כוח הצדדים, ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור בזכות, וזאת לנוכח השאלה העקרונית שמתעוררת במקרה זה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. השאלה העקרונית שמתעוררת במקרה דנן הינה זו: האם מוסמך בורר לאשר הסכם ממון שהתגבש בין בני זוג במהלך הליך בוררות שהתנהל לפניו וליתן להסכם כזה תוקף של פסק בוררות? וכפועל יוצא, האם בית המשפט שאליו מוגשת בקשה לאישור הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק בוררות יבחן את הבקשה בהתאם להוראות חוק הבוררות או בהתאם להוראות חוק יחסי ממון. אקדים אחרית לראשית ואציין כי לאחר שעיינתי בפסקי הדין של בתי המשפט קמא ובטענות הצדדים, ולאחר שהאזנתי להשלמת טיעוניהם בעל-פה, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל, וכך אציע לחבריי שנעשה.
13. על מנת להשיב על השאלה האם צדקו בתי המשפט קמא במקרה דנן כשקבעו כי המסמך שבמחלוקת הינו "פסק בוררות" ויש לאשרו ככזה בהתאם לחוק הבוררות, ולא כ"הסכם
--- סוף עמוד 10 ---
ממון" בהתאם לחוק יחסי ממון, ראוי לעמוד תחילה על ההבדלים העקרוניים בין הליך אישור הסכם ממון על ידי בית המשפט לבין הליך אישור פסק בוררות על ידי בית המשפט.
(א) אישור הסכם ממון על ידי בית המשפט בהתאם לחוק יחסי ממון
14. חוק יחסי ממון כולל שני הסדרים מרכזיים וחלופיים, בכל הנוגע לאיזון המשאבים והיחסים הממוניים בין בני הזוג. ההסדר הראשון מופיע בסעיפים 2-1 לחוק, תחת הכותרת "הסדר מוסכם", והוא עוסק במקרים בהם בני הזוג עורכים הסכם המסדיר את יחסי הממון ביניהם. ההסדר השני מופיע בסעיפים 10-3 לחוק, תחת הכותרת "הסדר איזון המשאבים", והוא עוסק במקרים שבהם בני הזוג לא ערכו הסכם ממון – ואם עשו, כל עוד לא קבעו בהסכם אחרת – שאז רואים את בני הזוג כמסכימים להסדר הדיספוזיטיבי הקבוע בחוק (סעיף 3 לחוק יחסי ממון). ענייננו במקרה דנן בהסדר הראשון, ובעיקר בשאלת הדרישה המופיעה בסעיף 2 לחוק לאישורו של הסכם ממון על ידי בית המשפט או בית הדין הדתי.
15. סעיף 1 לחוק יחסי ממון מגדיר הסכם ממון כ"הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם" וקובע כי הסכם כזה, לרבות שינוי של הסכם כזה, ייערך בכתב. סעיף 2(א) לחוק קובע כי "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה... או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג..., וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור", וסעיף 2(ב) לחוק מבהיר כי "האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו". במילים אחרות, חוק יחסי ממון קובע כי הסכם ממון נדרש לעמוד – כתנאי לתקפו – בשתי דרישות ייחודיות, מעבר לדרישות "הרגילות" הקבועות בדיני החוזים הכלליים: דרישת צורה (הסכם בכתב) ודרישה לאישור בית המשפט. בפסיקת בית משפט זה נקבע כי דרישות אלה נובעות מייחודו של הסכם זה, על רקע מערכת היחסים המורכבת ששוררת באופן טבעי בין בני זוג, ומהשלכותיו העתידיות הפוטנציאליות על הצדדים לו. כך למשל נאמר באחד המקרים:
"ייחודו של "הסכם ממון" בהשוואה להסכם רגיל בין בני-זוג הוא בכך, שקיומו של "הסכם ממון", שנערך בין בני-זוג, דוחה את תחולתו של הסדר איזון המשאבים לפי פרק שני לחוק יחסי ממון על אותם בני-זוג" [הנשיא מ' שמגר בע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, קטין, פ"ד מב(3) 499, 506 (1988)].
ובמקום אחר נאמר:
--- סוף עמוד 11 ---
"בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם" [השופט ג' בך בע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3) 421, 428 (1982) (להלן: עניין מונק)].
16. זאת ועוד, בית משפט זה הדגיש לא אחת כי הסכם ממון טומן בחובו חשש מובנה לקיפוח זכויותיו של אחד מבני הזוג, ומשכך נקבע כי דרישת המחוקק שהסכם כזה יאושר על ידי בית המשפט כתנאי לתוקפו נועדה לוודא שבן הזוג שמוותר במסגרת ההסכם על זכויות המוענקות לו בהסדר הדיספוזיטיבי הקבוע בחוק עושה כן בהסכמה חופשית וללא השפעה בלתי הוגנת מצד בן הזוג השני. כך למשל נאמר באחד מפסקי הדין:
"את ההצדקה לקיומן של מגבלות אלה יש לגזור משילוב טיבו של ההסכם והיקפו, והדגש על הרכיב הראשון. רק כאשר ההסכם קובע הסדר שונה מעקרון השיתוף בזכויות בדרך איזונן, המגולם בחזקת השיתוף ובהסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק, או אז מובנה בו החשש לקיפוח זכויותיו של אחד מבני הזוג, וכשבעקבות ההסכם תפחת מנת חלקו בזכויות בנכס שנרכש במאמץ משותף. טיבו המקפח של הסכם כזה הוא שמעורר חשש כי נפל פגם ברצונו של בן הזוג שקופח, והוא זה שמצדיק "ראיה" בדבר גמירות הדעת. ברוח זו אומר פרופ' רוזן-צבי כי: "דרישות הכתב, האישור והאימות אינן נושאות אופי פורמלי-צורני בלבד. אלה דרישות מהותיות, החיוניות למתן תוקף להסכם כאמור, באשר הסכם הממון יהיה בכתב והוא טעון אישור בית המשפט או בית הדין...דרישות אלה נובעות ממערכת היחסים המיוחדת שבין בני-זוג, היוצרת, לכאורה, חשש של השפעה בלתי הוגנת, ומהשפעתו הניכרת של הסכם ממון על מכלול רחב של יחסי המשפחה לגבי רוב האוכלוסיה בישראל" (א' רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג (מיקרושור, תשמ"ב) 302). מדיניות חברתית ראויה היא שחייבה כי בטרם ייאות המשפט להכיר בכוחו של הסכם מקפח לחולל שינויים במערך זכויות בני הזוג, יוסר הספק בדבר רצונם האמיתי. הגבלת חופש הצורה – ובעיקר הגבלת חירות ההתקשרות – משמשת ערובה לכך שבן הזוג שזכויותיו קופחו, לכאורה, עמד על טיבו של ההסכם והשלכותיו" [השופט א' גולדברג בדנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3) 573, 592-591 (1996) (ההדגשות הוספו בחלקן – י.ד.)].
ובמקום אחר נאמר, כי יש לבחון הסכמי ממון, כמו גם הסכמים "רגילים" בין בני זוג, שמהם עולה ויתור של אחד מבני הזוג על זכויותיו, בזהירות ובהקפדה יתרה:
--- סוף עמוד 12 ---
"על זהירות והקפדה אלה בדבר הסקת מסקנות של ויתור מצד בן-זוג אחד לטובת בן הזוג האחר על זכות מזכויותיו הממוניות ניתן להסיק, על דרך ההיקש, גם ממדיניות המחוקק בחוק יחסי ממון בין בני זוג... כידוע, קובע חוק יחסי ממון בין בני-זוג הסדר איזון משאבים בין בני הזוג, שעיקרו הוא, שכל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שוויים של נכסי בני הזוג (כמפורט בחוק). הסכם בין בני-זוג, הבא לשנות [מחלוקה] משותפת זו הקבועה בחוק, צריך שייערך בכתב שיאושר על-ידי בית המשפט או על-ידי בית-דין דתי, לאחר שהוסברו לבני הזוג משמעותו של ההסכם ביניהם ותוצאותיו..." [השופט מ' אלון בע"א 753/82 פלונית נ' פלוני, פ"ד לז(4) 626, 634-633 (1983)].