[ראו גם: בג"ץ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול [פורסם בנבו] (24.12.2006) בפסקה 4 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל].
17. נקודה נוספת שראוי להזכיר ולהבהיר הינה כי לא כל הסכם שנכרת בין בני זוג במהלך חייהם המשותפים ושעוסק בענייניהם הממוניים הינו בהכרח הסכם ממון שדרוש אישור בית המשפט. בפסיקת בית משפט זה הודגש כי לצורך המענה לשאלה האם הסכם שנכרת בין בני זוג הינו הסכם ממון אם לאו, יש לבחון את מטרתו של ההסכם – האם מדובר בהסכם צופה פני עתיד, שבמסגרתו מגדירים הצדדים את האופן שבו יבוצע איזון המשאבים ביניהם בעת פרידה או מוות, או שמא בהסכם שנעשה במסגרת "הרגילה" של החיים המשותפים, ללא הידרשות לשאלת איזון המשאבים בעת פרידה או מוות. כך למשל נאמר באחד המקרים:
"...אין ספק שבמשך שנות נישואין רבות בני-הזוג עושים בינם לבין עצמם כל מיני עסקות, הסדרים והסכמים לגבי פריט זה או אחר של רכושם, וספק אם צריך לייחס לכל דבר כזה את המעמד של הסכם ממון במובן החוק הזה. בחוק ישנה הקפדה לגבי הסכם ממון בין בני-הזוג הקובע את היחסים ביניהם ומחייב גם לגבי העתיד; זה גם מצדיק את הדרישה שבית-המשפט ייווכח לא רק שבני-הזוג עשו את ההסכם מרצון, אלא שעשו כן בהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו" [השופט ד' בכור בע"א 490/77 נציה נ' נציה, פ"ד לב(2) 621, 624 (1978) (ההדגשות הוספו – י.ד.)].
ובמקום אחר נקבע:
"המבחן, אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו, טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, לפנינו "הסכם ממון", יהיו ממדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעיסקה רגילה בין בני-אדם – לא דווקא בנושא
--- סוף עמוד 13 ---
של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות – לפנינו הסכם רגיל, שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו" [השופטת מ' בן-פורת בע"א 169/83 שי (שרעבי) נ' שי (שרעבי), פ"ד לט(3) 776, 782 (1985) (ההדגשות הוספו – י.ד.)].
18. מן האמור לעיל עולה כי אישור בית המשפט מהווה תנאי לתוקפו של הסכם ממון, וכי הסכם כזה שלא הובא לאישורו של בית המשפט הינו, ככלל, חסר תוקף [ראו למשל: עניין נציה; עניין שי (שרעבי); פסק דינו של השופט מ' בייסקי בע"א 419/84 טוכמינץ נ' כרמל (טוכמינץ), פ"ד לט(1) 287 (1985)]. עם זאת, ראוי להעיר בנקודה זו, למען שלמות התמונה, כי בפסיקת בית משפט זה התעוררה במספר הזדמנויות השאלה – שאינה מתעוררת במקרה דנן – האם בנסיבות מסוימות תהיה הצדקה ליתן תוקף להסכם ממון שנכרת בין בני זוג על אף שלא הובא לאישורו של בית המשפט. שאלה זו התעוררה, למשל, במקרים שבהם ההסכם לא הובא לאישורו של בית המשפט במשך שנים רבות, אשר במהלכן פעלו בני הזוג על פי ההסכם. נקבע כי בן זוג שפעל בהתאם להסכם במשך פרק זמן ניכר וקיבל את מה שההסכם העניק לו, יהיה מנוע מלטעון בדיעבד שההסכם חסר תוקף מכיוון שלא הובא לאישור בית המשפט, ולחלופין כי העלאת טענה זו בדיעבד עשויה להיחשב כשימוש בזכות שלא בתום לב [ראו למשל: השופט ד' לוין בע"א 151/85 רודן נ' רודן, קטין באמצעות אמו, פ"ד לט(3) 186, 193 (1985); השופט א' רובינשטיין בבע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] בפסקאות ט"ו-כ"א (27.4.2010)]. שאלה זו התעוררה באחד המקרים גם בהקשר של תחרות זכויות בין אחד מבני הזוג לבין צד שלישי, שהטיל עיקול על נכס מנכסיו של אחד מבני הזוג ושטען כי העיקול גובר על זכויותיו של בן הזוג מכוח הסכם ממון כיוון שזה לא אושר מבעוד מועד בבית המשפט [ראו: ע"א 1629/11 יצחקי נ' וכטר [פורסם בנבו] (4.11.2012) בחוות הדעת השונות של השופטים נ' סולברג וד' ברק-ארז]. עם זאת, שאלה זו אינה מתעוררת, כאמור, במקרה דנן, ומשכך לא ארחיב מעבר לכך את הדיבור עליה.
19. נסכם את הדברים עד כאן: ראשית, הדין הישראלי מבחין בין הסכם ממון להסכמים "רגילים" בין בני זוג, וקובע כי הסכם ממון נדרש לעמוד – כתנאי לתקפו – בשתי דרישות ייחודיות: דרישת צורה (הסכם בכתב) ודרישה לאישור בית המשפט; שנית, על בית המשפט שדן בבקשה לאישור הסכם ממון מוטל לוודא שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית והבינו את משמעותו ואת תוצאותיו, ורק אם השתכנע שזה מצב הדברים יאשר בית המשפט את ההסכם ביניהם; שלישית, הסכם ממון שלא הובא לאישורו של בית המשפט הינו, ככלל, חסר תוקף, למעט מקרים חריגים שבהם תקום כנגד הצד הטוען לחוסר תוקף בדיעבד טענת מניעות או שהעלאת הטענה בדיעבד תיחשב כחוסר תום לב.
--- סוף עמוד 14 ---
(ב) אישור פסק בוררות על ידי בית המשפט בהתאם לחוק הבוררות
20. הליך הבוררות נועד לשמש כמנגנון אלטרנטיבי מוסכם, המתנהל באופן יעיל והוגן, לפתרון סכסוכים מחוץ לבית המשפט. "בוררות היא הכרעה בסכסוכים על דרך של שפיטה, שמרבית הסדריה נקבעים על ידי הצדדים המסוכסכים לפי ראות עיניהם – למן מינוי הבורר, דרך קביעת הדין המהותי, סדרי הדין ודיני הראיות ועד קביעת המועד למתן הפסק" [סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל בעמ' 1 (מהדורה רביעית ומיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)]. אין צורך במקרה דנן להרחיב על יתרונותיו של הליך הבוררות כהליך מוסכם לפתרון סכסוכים, ודי להביא בהקשר זה שני ציטוטים קצרים מפסיקתו של בית משפט זה בעבר. באחד המקרים נאמר:
"כמה וכמה מעלות טובות לבוררות מוסכמת:
1) היא מתקיימת בפני איש או אנשים אשר הצדדים בחרו בהם מרצונם ונתנו בהם את אמונם;
2) הצדדים חפשיים להשתחרר מאזיקי פרוצידורה ודיני ראיות נוקשים ואף מהדין המהותי, ולהסכים על קיום דיון מעשי וענייני בבוררות;
3) הבוררות מתנהלת בצנעה ואינה יוצאת לרשות הרבים;
4) כשהיא מנוהלת כהלכה, היא עשויה להיות יעילה, מהירה וזולה;
5) הבוררות יפה במיוחד לעניינים משפחתיים, מסחריים, מקצועיים או טכניים, שבהם דרושה גישה ומומחיות מיוחדת;
6) ועם כל זאת, נתונה הבוררות לפיקוחם ולבקורתם של בתי-המשפט שתתנהל כשורה" [השופט צ' ברנזון בבר"ע 124/68 שחב נ' שחב, פ"ד כג(1) 16, 20-19 (1969)].
ובמקרה אחר נאמר:
"במסגרת הבוררות יכולים הצדדים להשפיע במידה רבה על עיצוב תוכן הבוררות ומסגרת הסמכויות הנתונות לבורר וכן על האופי הדיוני של הבירור, והדבר מאפשר הכרעה בלא כבילות לדין המהותי, לסדרי הדין ולכללי הראיות. הבוררות מאפשרת פתיחת ההכרעה לשיקולי צדק והגינות, שאינם נעוצים בהכרח בשיקולי משפט, והיא מאפשר השגת פתרונות מעשיים צודקים למחלוקת..." [השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 616 (2003) (להלן: עניין גמליאלי)].
--- סוף עמוד 15 ---
[ראו גם: ע"א 241/81 שמן תעשיות בע"מ נ' חברת תבלין בע"מ, פ"ד לט(1) 561, 575 (1985); רע"א 985/93 אלרינה אינווסטמנט קורפוריישן נ' ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(1) 397, 406 (1993)].
21. כידוע, מעמדה העצמאי של הבוררות כמנגנון אלטרנטיבי מוסכם להכרעה בסכסוכים אינו הופך את הבוררות לחסינה לחלוטין מפני התערבות שיפוטית. עם זאת, תחום ההתערבות השיפוטית בפסקי בוררות מוגבל ומתוחם לעילות הביטול המוגדרות בסעיף 24 לחוק הבוררות – שבעיקרן עניינן בבחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות – ובפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי גם אלה תפורשנה בדווקנות ובצמצום:
"מקומה החשוב של הבוררות כאמצעי להכרעה בסכסוך אינו מייתר את הצורך בפיקוח שיפוטי על הבוררות, המותווה בחוק הבוררות. פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מרבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת אשר תבטיח את תקינותם וטוהרם של הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה ואת ביסוס פסק הבורר על אמות מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור.
פועל יוצא מאיזון זה הוא כי התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות... בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית עם עילות הביטול...
בית המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא – אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות... גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבוררות מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות" [השופטת א' פרוקצ'יה בעניין גמליאלי בעמ' 616 (ההדגשות הוספו – י.ד.)].
22. מן האמור לעיל עולה כי אמות המידה להתערבות שיפוטית בפסקי בוררות הינן, ככלל, מצומצמות ומתוחמות לעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ואלה תפורשנה בצמצום ובדווקנות. לפיכך, מעת שהונחו לפני בית המשפט בקשות לאישור ולביטול פסק בוררות, על בית המשפט לבחון האם הצליח מבקש הביטול להרים את הנטל להוכיח קיומה של אחת מעילות הביטול הקבועות בחוק, ואם לא הרים מבקש הביטול נטל זה, אזי יאשר בית המשפט את פסק הבוררות כמו שהוא, מבלי לבחון אותו לגופו ומבלי להתערב בתוכנו [ראו:
--- סוף עמוד 16 ---
אוטולנגי בעמ' 966-963]. יוזכר בנקודה זו כי בקשה לאישור פסק בוררות המוגשת לבית המשפט ערוכה בצורת "הודעה" לצדדים האחרים לבוררות, וכל שנדרש מבקש האישור לצרף לבקשתו הוא פסק הבוררות החתום על ידי הבורר, והוא אינו נדרש לטעון טיעונים או להציג נימוקים כלשהם על מנת לשכנע את בית המשפט לאשר את הפסק [ראו: אוטולנגי בעמ' 910-907]. לעומת זאת, על מבקש הביטול מוטל הנטל להוכיח כי מתקיימת עילה מעילות הביטול הקבועות בחוק ועליו לציין בבקשתו מהן עילות הביטול עליהן הוא נסמך ולפרט טיעוניו, ועליו גם לצרף תצהיר לאימות העובדות הכלולות בבקשתו [ראו: אוטולנגי בעמ' 914-910 ובעמ' 970-967]. למען שלמות התמונה יוזכר כי חוק הבוררות לא מגביל בזמן הגשת בקשה לאישור פסק בוררות, ומבקש האישור רשאי ככלל להגיש בקשה לאישור בכל עת לאחר מתן הפסק, גם בחלוף שנים. לעומת זאת, חוק הבוררות מטיל מגבלה משמעותית בנוגע לפרק הזמן שבמסגרתו ניתן להגיש בקשת ביטול, בכפוף למקרים החריגים שבהם מועלית כטענת התנגדות לבקשת אישור הטענה שהמסמך שבית המשפט מתבקש לאשרו כלל אינו "פסק בוררות", טענה שאינה מוגבלת עקרונית בזמן [להרחבה ראו: רע"א 4198/10 איבגי נ' גבאי [פורסם בנבו] (25.12.2012) בפסקה 19 לפסק דיני והאסמכתאות המוזכרות שם; אוטולנגי בעמ' 916-914 ובעמ' 1136-1123].
23. נקודה נוספת שראוי בנסיבות העניין דנן להתייחס אליה הינה סמכותו של בורר לפסוק בסכסוך שלפניו בדרך של פשרה. בפסיקת בית משפט זה נקבע כי הצדדים להסכם הבוררות רשאים להסמיך את הבורר לפשר ביניהם וגם ליתן פסק בוררות בדרך של פשרה. עם זאת, הודגש כי יש להבחין בין שתי צורות ניסוח: נקבע כי אם הסמיכו הצדדים את הבורר "לפשר בין הצדדים", הרי שהכוונה שהבורר מוסמך לנסות להביאם לידי פשרה מרצון, אך לא לפסוק בדרך של פשרה שנכפית על הצדדים ושהם אינם רוצים בה. לעומת זאת, אם הסמיכו הצדדים במפורש את הבורר גם "ליתן פסק בדרך של פשרה", הרי שכעיקרון נכללת בגדר ניסוח זה גם האפשרות, החריגה כשלעצמה, של פסיקה הכופה על הצדדים פשרה שהם אינם רוצים בה [ראו: ע"א 2/50 חברת "הובלה" ירושלים בע"מ נ' מועצת פועלי ירושלים, פ"ד ד 417, 427 (1950); בר"ע 89/69 מאטיס נ' היכלי תפארת ובניני הדר במרכז בע"מ, פ"ד כג(2) 17 (1969); אוטולנגי בעמ' 590-589. לדיון בסמכותם של בתי הדין הדתיים לדון "הן לדין והן לפשר" ראו: פסק דינו של השופט מ' אלון בה"מ 427/78 סובול נ' גולדמן, פ"ד לג(1) 789, 802-799 (1979)].
24. מן האמור עד כה עולה כי גם הסכם ממון וגם פסק בוררות טעונים הליך אישור על ידי בית המשפט. עם זאת, קיימים הבדלים משמעותיים בין הליך אישורו של הסכם ממון לבין הליך
--- סוף עמוד 17 ---
אישורו של פסק בוררות על ידי בית המשפט. הבדלים אלו משקפים את התכליות השונות אשר עומדות ביסוד שני הליכי האישור ואשר נגזרות מהשוני העקרוני שבין הסכם ממון לבין פסק בוררות. כעת אבחן מהו הליך האישור שיש לנקוט בו כאשר מדובר בהסכם ממון שהתגבש בסיועו של בורר במסגרת הליך בוררות ושבהסכמת הצדדים ניתן לו תוקף של פסק בוררות.
(ג) הליך בוררות בין בני זוג
25. הליך בוררות אינו מיועד רק לסכסוכים רכושיים וממוניים בין צדדים "זרים", ואין מניעה עקרונית שסכסוכים רכושיים וממוניים בין בני זוג יתבררו במסגרת של בוררות. הליך בוררות בין בני זוג, שנועד להכריע בסכסוכים רכושיים וממוניים ביניהם, עשוי להתחיל בשתי נקודות זמן. אפשרות אחת הינה כי הליך בוררות כזה יחל ביוזמת בית המשפט, לאחר שבני הזוג כבר ניהלו הליכים משפטיים בערכאות שונות, כאשר בשלב מסוים מועברים הסכסוכים על ידי בית המשפט, ובהסכמת הצדדים, לבוררות. אפשרות אחרת הינה כי הליך בוררות כזה יחל ביוזמת בני הזוג עצמם, מבלי שקדמו לו הליכים משפטיים בין בני הזוג בערכאות שונות, כפי שהתרחש במקרה דנן. במובן זה אין שוני של ממש בין הליך בוררות שבמסגרתו מתברר סכסוך אזרחי (רכושי או ממוני) בין בני זוג, לבין הליכי בוררות אחרים שבהם מתבררים סכסוכים אזרחיים בין צדדים שאינם בני זוג, כגון סכסוך בין שותפים לעסק שמבקשים להיפרד איש איש לדרכו ולהכריע בדבר אופן חלוקת העסק או סכסוך בין חברות מסחריות שניהלו מערכת יחסים חוזית ועסקית ונתגלעו ביניהן מחלוקות שדרושות הכרעה. אלו וגם אלו יכולים להתברר עקרונית בהליכי בוררות, בין אם היוזמה הראשונית לנהל בוררות הינה של הצדדים, עוד בטרם ננקטו על ידי מי מהם הליכים משפטיים, ובין אם היוזמה לכך הינה של בית המשפט שדן בהליכים משפטיים שכבר מתנהלים בין הצדדים ובהסכמתם.