26. עם זאת, להליך בוררות בין בני זוג ישנם בכל זאת מאפיינים ייחודיים שאין להליכי בוררות אחרים שבהם מתבררים סכסוכים אזרחיים. מאפיינים ייחודיים אלו נובעים מכך שמערכת היחסים בין בני זוג אינה דומה למערכות יחסים אחרות במשפט האזרחי, שכן לא מדובר במערכת יחסים שניתן למקמה בפשטות ב"משבצת" משפטית אחת של דיני חוזים או דיני קניין, ובמיוחד נכונים הדברים שעה שמדובר במערכות יחסים ארוכות שנים בין בני זוג, שבמהלכן צוברים בני הזוג יחדיו רכוש וכספים ונולדים להם ילדים משותפים. למאפיינים ייחודיים אלו של מערכת היחסים בין בני זוג עשויה להיות חשיבות בנקודת הסיום של הליך בוררות שהתנהל בין בני הזוג, ככל שהליך זה מסתיים בהסכם פשרה ולא בפסק בוררות "רגיל". כאשר מדובר בהליך בוררות שהצדדים לו אינם בני זוג ומסתיים בפסק בוררות, בין אם מדובר בפסק בוררות "רגיל" המכריע במחלוקות לגופן ובין אם מדובר בהסכם פשרה שהתגבש בין
--- סוף עמוד 18 ---
הצדדים במהלך הבוררות ושהצדדים הסמיכו את הבורר להעניק לו תוקף של פסק בוררות, הרי שהדרך לאישורו של פסק הבוררות בבית המשפט הינה זהה. הליך אישורו של פסק בוררות כזה ייעשה על ידי בית המשפט בהתאם להוראות חוק הבוררות. לעומת זאת, אם מדובר בהליך בוררות שהצדדים לו הינם בני זוג, יש להבחין בין הליך שמסתיים בפסק בוררות "רגיל" המכריע במחלוקות לגופן, שהליך אישורו בבית המשפט זהה להליך אישורו של פסק בוררות "רגיל" שניתן בבוררות בין צדדים שאינם בני זוג, לבין הליך שמסתיים בהסכם פשרה שהתגבש בין בני הזוג במהלך הבוררות ושהם הסמיכו את הבורר להעניק לו תוקף של פסק בוררות, שהליך אישורו בבית המשפט עשוי להיות שונה מהליך אישורו של פסק בוררות "רגיל".
27. כאשר הליך בוררות בין בני זוג, שבמסגרתו נדונו סכסוכים רכושיים וממוניים ביניהם, מסתיים בהסכם פשרה שהבורר מעניק לו תוקף של פסק בוררות, וכאשר בשלב מאוחר יותר מגיש אחד הצדדים לבית המשפט בקשה לאישור פסק הבוררות בהתאם לחוק הבוררות, על בית המשפט לבחון היטב מהו טיבו של הסכם פשרה זה – האם מדובר בהסכם "רגיל" בין בני זוג או בהסכם ממון. כזכור, לא כל הסכם שנערך בין בני זוג מהווה הסכם ממון, אלא רק הסכם "שצופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין" [ראו: עניין שי (שרעבי) שהוזכר בפסקה 17 לעיל]. הדין הישראלי מעניק להסכם ממון מעמד ייחודי, בהיותו הסכם הצופה פני עתיד בעל השלכות פוטנציאליות נכבדות על בני הזוג, וקובע כי הסכם כזה טעון אישור של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי, אשר נדרשים לוודא כי בני הזוג עשו את ההסכם "בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו". אישור זה הינו, כאמור, תנאי לתוקפו של הסכם הממון, ובלעדי אישור זה הסכם כזה הינו, ככלל, חסר תוקף. משכך, להבחנה בין הסכם ממון לבין הסכם "רגיל" בין בני זוג יש חשיבות גדולה בבואנו לדון בשאלה באיזה אופן יתנהל בבית המשפט הליך אישורו של הסכם פשרה שנכרת בין בני זוג במהלך הליך בוררות.
28. כאשר הסכם הפשרה שהתגבש בין בני הזוג במהלך הבוררות הינו הסכם "רגיל" ולא הסכם ממון, הרי שאין כל מניעה עקרונית שהבורר יעניק להסכם כזה תוקף של פסק בוררות, וזאת כמובן בתנאי שהצדדים הסמיכוהו לעשות כן. הליך אישורו של פסק בוררות כזה זהה להליך אישורו של פסק בוררות "רגיל" המכריע במחלוקות לגופן, ובית המשפט יבחן את בקשת האישור בהתאם לחוק הבוררות. לעומת זאת, כאשר ההסכם שנכרת בין בני הזוג במהלך הבוררות הינו הסכם ממון – דהיינו הסכם שצופה פני איזון משאבים לעת גירושין או מוות ושיש לו השלכות פוטנציאליות נכבדות על בני הזוג – הרי שהחוק שחל עליו בראש ובראשונה הינו חוק יחסי ממון, ולכן הסכם כזה טעון אישור של בית המשפט או בית הדין הדתי המוסמך
--- סוף עמוד 19 ---
בהתאם לחוק יחסי ממון ולא בהתאם לחוק הבוררות. משכך, אף אם הצליח הבורר לפשר בין בני הזוג וסייע להם לגבש הסכם ממון המסדיר את הסכסוכים ביניהם, ואף אם בני הזוג הסכימו להסמיך את הבורר לאשר את הסכם הממון וליתן לו תוקף של פסק בוררות, הבורר אינו רשאי ליטול לעצמו סמכות זו. יודגש, לא בכדי קובע חוק יחסי ממון במפורש כי הסמכות לאשר הסכם ממון נתונה אך ורק לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הדתי המוסמך, כפי שפורט בפסקאות 19-16 לעיל, ומשכך אין לראות בבורר כמי שמוסמך מלכתחילה לאשר הסכם ממון במהלך הבוררות וליתן לו תוקף של פסק בוררות, אף אם הדבר נעשה בהסכמת הצדדים. ודוק, אם נאמר אחרת – דהיינו, כי יש לבורר סמכות לאשר הסכם ממון שהתגבש במהלך הבוררות לפניו ואף ליתן לו, בהסכמת הצדדים, תוקף של פסק בוררות שמעמדו כמעמד של פסק בוררות "רגיל" – אזי נמצא עצמנו עומדים בפני הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק בוררות, שיובא לאישורו של בית המשפט בהתאם לחוק הבוררות, על אף שהסכם זה לא אושר מעולם על ידי בית המשפט או בית הדין הדתי המוסמך בהתאם לחוק יחסי ממון. זוהי תוצאה חסרת היגיון, החותרת תחת התכלית העומדת ביסוד הדרישה הקבועה בחוק יחסי ממון להביא את הסכם הממון לאישור בית המשפט או בית הדין הדתי המוסמך, על מנת לוודא שבני הזוג הבינו את משמעות ההסכם ואת תוצאותיו.
29. נסכם את הדברים כדלקמן:
(א) בהתאם לסעיף 2 לחוק יחסי ממון, הסכם ממון טעון תמיד אישור של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין המוסמך, אף אם מדובר בהסכם ממון שגובש בסיועו של בורר במהלך הליך בוררות ואף אם הבורר העניק לו, בהסכמת הצדדים, תוקף של פסק בוררות.
(ב) הסמכות לאשר הסכם ממון בהתאם לחוק יחסי ממון נתונה אך ורק לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הדתי המוסמך, והיא אינה מוקנית לבורר שדן בסכסוכים בין בני הזוג במסגרת הליך בוררות, אף אם הצדדים הסתייעו בבורר על מנת לגבש את הסכם הממון ואף אם הסכימו להסמיכו לאשרו ולהעניק לו תוקף של פסק בוררות.
(ג) כאשר מונחת לפני בית המשפט בקשה לאישור פסק בוררות, שבמסגרתו העניק הבורר תוקף של פסק להסכם פשרה שהתגבש בין בני זוג במסגרת הליך בוררות, על בית המשפט לבחון היטב האם מדובר בהסכם "רגיל" בין בני זוג או בהסכם ממון. הבחנה זו משליכה במישרין על האופן שבו יבחן בית המשפט את הבקשה: ככל שמדובר בהסכם "רגיל" בין בני זוג שהתגבש במהלך הליך בוררות ושהצדדים הסמיכו את הבורר להעניק לו תוקף של פסק
--- סוף עמוד 20 ---
בוררות, אזי הליך אישורו של פסק הבוררות ייעשה בהתאם לחוק הבוררות; לעומת זאת, ככל שמדובר בהסכם ממון שהתגבש במהלך הליך בוררות – ואף אם הצדדים הסמיכו את הבורר מלכתחילה "ליתן פסק בדרך של פשרה" או לאשר את הסכם הממון ולהעניק לו תוקף של פסק בוררות, ואף אם תוקף כזה ניתן על ידי הבורר – אזי הליך אישורו של הסכם הממון ייעשה בהתאם לחוק יחסי ממון, ובהיעדר אישור כזה לא יהיה ככלל תוקף להסכם זה.
(ד) מן הכלל אל הפרט
30. אין ספק ששטר הבירורין שעליו חתמו בני הזוג במקרה דנן, ושחלקים מתוכו צוטטו בפסקה 2 לעיל, הקנה לבורר שיקול דעת וסמכויות נרחבים ביותר. בשטר הבירורין צוין כי לבורר סמכות לפסוק בכל הסכסוכים והתביעות שבין בני הזוג שנוגעים לגירושין ולחלוקת הנכסים ביניהם, וצוין במפורש כי הוא רשאי לפסוק "כפי ראות עיניו... הן הנראה לו מצד הדין והן הנראה [לו] מצד פשרה או יושר". בשים לב לניסוח זה, אין בידי לקבל את טענת המבקשת כי הבורר כלל לא היה מוסמך במקרה דנן לפסוק בדרך של פשרה ולא היה מוסמך לגשר ולסייע לצדדים לגבש הסכם לסיום המחלוקות ביניהם. מקובלות עלי לעניין זה קביעותיהם של בתי המשפט קמא שקבעו כי במקרה דנן רשאי היה הבורר לפעול ולסייע בגיבוש הסכמות בין הצדדים, וכי הצדדים הסמיכוהו במפורש לפסוק כראות עיניו, לרבות בדרך של גיבוש פשרה מוסכמת ואפילו בדרך של פסיקה הכופה על הצדדים פשרה שהם אינם רוצים בה.
31. במאמר מוסגר אעיר כי למקרא הסמכויות רחבות ההיקף שהוקנו לבורר בשטר הבירורין מתעוררות לא מעט שאלות עקרוניות, וכי דעתי אינה נוחה מחלק מהדברים שמופיעים בשטר הבירורין. כך למשל, מקנה שטר הבירורין לבורר סמכות "להוסיף ולשנות את פסקי הדין שנתן", וקובע כי פסק הבוררות הינו "בלא זכות ערעור לפני כל בית משפט שבעולם כלל". עוד נאמר שם כי הצדדים מוותרים מראש על הופעת הבורר לבירור בפני כל מוסד משפטי וכי הם מוחלים לו מראש על כל תביעת ממון שיכולה להיות להם כלפיו. סמכויות נרחבות אלה מעוררות תהיות. כך למשל, מתעורר בעיני ספק בדבר היקף סמכותו של בורר "להוסיף ולשנות" את פסקי הבוררות שניתנו על ידו ללא הגבלה, אף אם הצדדים הסכימו לכך מראש. כך גם מתעורר בעיני ספק גדול אם ניתן לקבל כפשוטה את האמירה בשטר הבירורין כי פסיקת הבורר תהיה "בלא זכות ערעור לפני כל בית משפט שבעולם כלל". אמירה זו משמעותה שלילה מראש – בהסכמה לכאורה – של זכות הגישה של הצדדים לערכאות, וספק רב אם קיימת הצדקה ליתן לה תוקף מחייב [ראו: אוטולנגי בעמ' 960-959]. ועוד שאלה שמתעוררת בנסיבות העניין הינה עד כמה היו הצדדים מודעים לסמכויות הנרחבות שהוענקו לבורר ועד כמה התעמקו בכל תו ותו בשטר הבירורין, כאשר מעיון בשטר הבירורין ניכר כי הוא נוּסח והודפס מראש, כשכל שנותר
--- סוף עמוד 21 ---
לצדדים למלא בו הוא שמותיהם ונושא המחלוקת ולחתום בשוליו. עם זאת, לא ארחיב את הדיבור באף אחת מהסוגיות הללו ואסתפק רק בהעלאת התהיות מבלי לנטוע מסמרות, שכן איש מן הצדדים דנן לא העלה טענות מסוג זה במקרה דנן, ומשכך מוטב להותיר את הדיון וההכרעה בהן להמשך הדרך בהגיע המקרה המתאים לפתחו של בית משפט זה.
32. עם זאת, אף שמקובלת עלי קביעת בתי המשפט קמא כי הבורר היה מוסמך במקרה דנן לפעול לגיבוש הסכם פשרה בין הצדדים, אין בידי לקבל את קביעתם כי הבורר היה בהכרח מוסמך גם לאשר את הסכם הפשרה שנחתם בין בני הזוג במקרה דנן וליתן לו תוקף של פסק בוררות, ואת קביעתם כי מעת שניתן להסכם תוקף של פסק בוררות הרי שהליך אישורו צריך להיעשות בהתאם לחוק הבוררות ולא בהתאם לחוק יחסי ממון. כאמור בפסקאות 29-28 לעיל, כאשר הליך בוררות בין בני זוג מסתיים בהסכם פשרה שהבורר מעניק לו תוקף של פסק בוררות, יש להבחין בין הסכם פשרה שמהווה במהותו הסכם "רגיל" בין בני זוג לבין הסכם פשרה שבמהותו מהווה הסכם ממון, והבחנה זו משליכה על השאלה כיצד יש לאשר הסכם כזה בבית המשפט – האם בהתאם לחוק הבוררות או בהתאם לחוק יחסי ממון. במקרה דנן הסכם הפשרה, שחלקים ניכרים ממנו צוטטו על ידי בפסקה 3 לעיל, מהווה – ללא צל של ספק – הסכם ממון, כיוון שכל כולו עוסק במפורש באיזון משאבים בין בני הזוג לעת גירושין. לא בכדי מיקד המשיב את טענותיו בעובדה שהבורר העניק להסכם מעמד של פסק בוררות, אך בשום שלב לא טען כי ההסכם אינו מהווה הסכם ממון, שכן לטענה זו אין על מה לסמוך בנסיבות העניין. ודוק, מסקנה זו אינה נובעת רק מכותרתו של ההסכם שמדברת בעד עצמה ("הסכם גירושין ופירוק נכסים משותפים"), אלא גם – אם לא בעיקר – מתוכנו של ההסכם, אשר מסדיר בהסכמה ובפירוט רב את חלוקת הרכוש בין בני הזוג לעת גירושין. לפיכך, סבורני כי בתי המשפט קמא שגו כשקבעו כי מעת שניתן להסכם הפשרה במקרה דנן תוקף של פסק בוררות הרי שיש לאשרו ככזה בהתאם לחוק הבוררות, תוך שהם מתעלמים מכך שללא ספק מדובר בהסכם ממון. אכן, סמכויותיו של הבורר במקרה דנן הוגדרו באופן רחב מאד בשטר הבירורין, ובמסגרתן הסמיכוהו הצדדים אף לאשר את ההסכם וליתן לו תוקף של פסק בוררות (במאמר מוסגר ולשם הדיוק יצוין, כי הבורר התיימר להעניק להסכם תוקף של "פסק דין", ולמותר לציין כי סמכות כזו, בכל הכבוד, ממילא אינה נתונה לו), אך כפי שהובהר לעיל אין בכך כדי להקנות לבורר סמכות שאינה נתונה לו על פי דין ואין בכך כדי לייתר את הליך אישורו של הסכם הממון בהתאם לחוק יחסי ממון. הסמכות לאשר הסכם ממון בהתאם לחוק יחסי ממון נתונה אך ורק לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין המוסמך, והיא אינה מוקנית לבורר שדן בסכסוכים בין בני הזוג במסגרת הליך הבוררות, אף אם הבורר סייע לבני הזוג לגבש הסכם כזה ואף אם הסמיכוהו לאשרו. זאת ועוד, כפי שהובהר לעיל, בהתאם לסעיף 2 לחוק יחסי ממון, הסכם ממון
--- סוף עמוד 22 ---
טעון תמיד, כתנאי לתקפו, אישור של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי המוסמך, אף אם מדובר בהסכם ממון שגובש בסיועו של בורר במהלך הליך בוררות ושבהסכמת הצדדים ניתן לו תוקף של פסק בוררות.
33. הנה כי כן, מכיוון שהסכם הממון במקרה דנן לא הובא בשום שלב לאישורו של בית המשפט לענייני משפחה או של בית הדין הדתי המוסמך בהתאם לחוק יחסי ממון, הרי שהוא חסר תוקף. בתי המשפט קמא שגו בקבעם כי יש לאשר את הסכם הפשרה בין בני הזוג במקרה דנן כפסק בוררות, תוך התעלמות מהעובדה שמדובר בנסיבות העניין בהסכם ממון ולא בהסכם "רגיל" בין בני זוג. מסקנה זו אף מתחזקת בנסיבות העניין בשים לב לעובדה שההסכם לא קוים הלכה למעשה על ידי מי מהצדדים במרוצת השנים, תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה (ואיני מביע דעה לגבי טענות הצדדים בנקודה זו אשר מטילים את האחריות לאי קיום ההסכם זה על זו), וכי אישורו כפסק בוררות בנסיבות אלה משמעותו כפיית הסכם ממון שלא אושר בהתאם לחוק יחסי ממון, שאף אחד מהצדדים לא קיימוֹ עד כה ושאחד מהצדדים (המבקשת) אינו מסכים לאמור בו. משכך, גם לא מתקיים בנסיבות העניין החריג שנקבע בפסיקת בית משפט זה ושהוזכר בפסקה 18 לעיל, בדבר הסכם ממון שקוים בפועל על ידי הצדדים אף שלא אושר בבית המשפט בהתאם לחוק יחסי ממון.