--- סוף עמוד 504 ---
השופט (בדימוס) י' אנגלרד
גם לדעתי יש לדחות את הערעור, מנימוקיו של בית-המשפט המחוזי, מפי סגן הנשיא פורת, שחברתי השופטת דורנר הרחיבה את הדיבור עליהם על רקע טענותיו של היועץ המשפטי לממשלה. אסתפק בהערות אחדות. כפי שנקבע בפרשת ע"א 640/82 הנ"ל [1], חוק יחסי ממון בין בני זוג אינו חל כלל על זוגות בלתי נשואים, לכן אינו חל על "ידועים בציבור כנשואים". התוצאה היא כי ההסכם שאישורו נתבקש על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה, אינו הסכם ממון במובן החוק הנזכר. הוא הסכם רגיל הנתפס על-ידי דיני החוזים הכלליים. נמצא כי אישורו במסגרת הוראת סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה דווקא מעיד על כך שבני-הזוג אינם נשואים. לכן אין יסוד לטענה כי ההליך הנדון הוא גורם לטשטוש הגבולות בין קשר הנישואין לבין יחסי זוגיות אחרים. אם נגרם "טשטוש" כזה הרי הוא מעשה ידיו של המחוקק שהכיר ביד רחבה למדי בזכויותיה של האישה הידועה בציבור כאשתו של אדם. יש לזכור כי הלכה מושרשת זה עשרות בשנים היא כי הסכם שיתוף או איזון משאבים בין ידועים בציבור אין בו כשלעצמו כדי לסתור את תקנת הציבור. ראה ע"א 640/82 הנ"ל [1] הנזכר והמקורות המובאים שם. על רקע זה יש לקרוא את הוראת סעיף 1(2)(א)(1) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, שלפיה "בן משפחתו" בתובענה אזרחית הוא "בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו". התוצאה היא כי במסגרת סעיף 3(ג) לחוק זה רצה המחוקק להעניק לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות לאשר הסכם מכל סוג בין ידועים בציבור, כולל הסכם הנוגע ליחסי ממון. על-כל-פנים, לו חפץ למנוע אישור מעין זה, היה עליו לומר זאת במפורש. ההסכם עצמו כפוף כאמור לעקרונות הכלליים של דיני החוזים (ודיני הקניין) וכך גם ביחס לשאלת תוקפו כלפי צדדים שלישיים. תוצאה פרדוקסלית במידת-מה היא כי בהשוואה לזוגות נשואים הידועים בציבור נהנים מיתר אוטונומיה בעיצוב יחסי הממון שביניהם, בין השאר משום שההסכם ושינויו אינם כפופים לאישור בית-המשפט.
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, ב' בתמוז תשס"ג (2.7.2003).