--- סוף עמוד 11 ---
הנתבעת במהלך נסיעותיה. עם זאת, ניסיונותיה להתחמק ממעקב היו די שקופים, והרושם של החוקר היה שהנתבעת ניסתה להסתיר את נסיעותיה. למרות זאת הוא הצליח לתעד אותה הולכת ויוצאת מחובקת עם מר [ד' ו'] לפני ואחרי חוג ריקודי־העם. גם הנתבעת בחקירתה לא הכחישה את הקשר החם שלה עם מר [ד' ו']:
"ש: התחבקת אתו, או לא?
ת: יכול להיות שרצה לנחם אותי, לעודד אותי, מעבר לזה אין כלום, זה חבר טוב שליווה אותי שנים. (פרו' 20/12/12 שורה 346).
לסיכום: תמונת המצב היא זו: לתובע יש חשדות בדבר קשר רומנטי שיש לנתבעת עם בן־זוגה לריקודי־העם, והיא משוחחת אתו שיחות נפש רבות אל תוך הלילה. למרות שהוא התרה בה שתפסיק את הקשר, היא המשיכה את הקשר והעמיקה אותו. בדיוני ההוכחות הוצגה לפנינו הוכחה על הליכה חבוקה ותדפיסים של מאות שיחות ומסרונים שהיו ביניהם.
הנתבעת דחתה את ההאשמות הללו והצדיקה את חיזוק הקשר עם מר [ד' ו'] דווקא על רקע משבר הנישואין שלה, משום שהיא מצאה בו אדם הקשוב לקשייה. לדבריה, גם מעורבותה של בתו של התובע מנישואיו הראשונים היווה גורם לקלקול היחסים ביניהם מאחר שלדבריה הבת לא קיבלה אותה כבר מראשית הקשר שלה עם התובע. לדעתה, הסיבה האמתית לרצונו של התובע להתגרש נעוץ בקשר הרומנטי שיש לו עם השכנה. יש לציין כי טענות אלה של הנתבעת לא הוכחו.
כפי שכבר כתבנו לעיל, אין לראות כאן עילות גירושין של אישה העושה מעשי כיעור, ובוודאי גם לא כעילה של עוברת על דת; אך מאידך גיסא, יש לקבל את תביעת התובע בחלקה, ולראות בטענותיו כטענת מאיסות באמתלה מבוררת כדברי המשכנות יעקב, שכתב–
"מי שטען על אשתו שעברה על דת ולא היה עדות ברורה בדבר אלא שהיה רגלים לדבר קצת שיוכל למנוע ממנה את שארה וכסותה עד שתקבל גט ובזה יש לסמוך על דעת הרא"ם והמהר"א ששון". (סימן ע"ז סק"ב בביאורו הארוך והקצר והפ"ת בסק"ב הביאם להלכה. וכ"כ הישועות יעקב בסוף סימן עט בפירושו הארוך שם).
וראו עוד ב"בית יעקב" בסוף סימן עז בקיצור דיני מורד שחידש שגם אם אינו יכול לברר טענתו אין לו דין מורד ונאמן להישבע על זה וכ"כ בספר "בני אהובה" על הרמב"ם (פי"ד מאישות), וכבר הארכנו בזה בתיק אחר (מספר 3680־21־3, פורסם) בעניין מה שתמהו עליהם שאם כן נפלה כל תקנת רגמ"ה שמעתה כל בעל יוכל לבוא ולטעון כך ולהפסיד מזונותיה ולהכריחה להתגרש שלא מרצונה, עיין שם בהרחבה.
על כל פנים, הלכה זו שניתן למנוע מזונות באמתלה ברורה כשיש רגלים לדבר, הלכה זו קבועה ועומדת בהרבה מפסקי הדין הרבניים לדורותיהם, ואזכיר חלק מהם: חלק א' עמ' 199, 321, חלק ג' עמ' 225, 231, 233, חלק ה' 292, 297, חלק ו' עמ' 25, חלק ז' 272, 277, חלק ט' 209, חלק י"א עמ' 74, 202, ועוד.