3. ההסכם כמקשה אחת והיקף בטלות ההסכם
יש להבהיר כי אומדנת הביטול שהזכרנו איננה אומדנת ביטול הבאה רק מכוחו של סטטוס הנישואין החדש שבא במקום המצב הקודם. עניינו של הביטול מוכח גם מיניה וביה מהסכם הממון עצמו. הסכם ממון על כל סעיפיו – מקשה אחת הוא. לא ניתן לבטל חלק אחד של ההסכם ולהשאיר ממנו חלק אחר. אומדנה ברורה היא שהסכם נכרת כמקשה אחת על כל חלקיו וסעיפיו.
זאת ועוד, בסעיף 30 להסכם נקבע:
"הצדדים מצהירים בזה כי כל ההסכמות בהסכם זה הינן כמקשה אחת ושלובות זו בזו."
בדברינו לעיל הוכחנו כי הסכם הממון לא צפה פני נישואין וכל סעיפיו נקבעו בהתאם למציאות החיים שהם חיו אז. זהו הסכם ידועים־בציבור מובהק ולא הסכם ממון לפני נישואין.
--- סוף עמוד 20 ---
השאלה המתבקשת היא כיצד ניתן להשאיר את שאר חלקי ההסכם, בעוד שחלק מהותי אחר ממנו העוסק בפן האישי (פקיעת הקשר) כבר התבטל?
לכאורה, בהתאם לכך היה מקום להורות על ביטולו המוחלט של הסכם הממון. בהסכם זה התובע התחייב לנתבעת בחיובי ממון שונים, אך בנשימה אחת קבועות לתובע בהסכם זה גם זכויות שונות – בפרט בנושא קלות פרימת הקשר ביניהם וביטול זכות המדור שלה בדירתו. לא ייתכן להשאיר חלק אחד של ההסכם – הנוגע לחיובים שלו, אך מאידך גיסא לבטל חלק אחר של ההסכם אשר נוגע לפקיעת הקשר.
לכן אילו התובע היה בא לאחר עריכת הנישואין בתביעה לבטל את ההסכם בגלל הנישואין כדמו"י שהם ערכו, היה עלינו לקבל את תביעתו. ההסכם היה בטל וחוק יחסי ממון בין בני־זוג היה חל עליהם כמו כל בני־זוג הנישאים בלי הסכם. התובע לא עשה כן, ולהיפך: הצדדים פעלו בהתאם להסכם בנושאים שונים כמו רישום זכויות בביטוח המנהלים של התובע בשיעור 25% לטובת הנתבעת וזכויות נוספות שהועברו לטובת הנתבעת. לדברי באי־כוחם של הנתבעת יש בהתנהלות זו של ביצוע ההסכם על ידי הצדדים כדי לתת לו תוקף משפטי, כפי הוראת הפסיקה האזרחית לעניין הסכמים שנפלו פגם בעריכתם, שאין לבטלם כאשר הצדדים כבר פעלו לפי ההסכם.
נראה כי אין הנידון דומה לראיה. כאן לא מדובר בפגמים טכניים שבהם לוקה הסכם הממון. כאן מדובר בהסכם שחלק ממנו בוטל ביודעין על ידי הצדדים בעצמם כשהם נישאו כדת משה וישראל, אך את חלקו האחר הם קיימו כהוראות ההסכם. כפי שנתבאר, נישואין כדמו"י מהווה ביטול גמור לאותו חלק מההסכם שהיה רלוונטי רק לתקופת היותם ידועים־בציבור שכפי שהם היו בעת עריכתו.
מעתה, מה יהא דינו של ההסכם הזה לפי המשפט העברי? נראה כי יש לדמות זאת למה שנפסק בחושן משפט (רט, ז) בעניין "המקנה דבר שלא בא לעולם":