בהתאם, כך גם בנידון זה שלפנינו. למרות שדינו של ההסכם להתבטל כפי שנתבאר, מכל מקום מה שכבר בוצע על פי ההסכם דינו כמתנה או כמחילה. הכלל האומר "דניחא ליה דליקום בהימנותיה" – דהיינו נוח לו לאדם עמוד בנאמנותו ובדיבורו למרות שמעשה ההקנאה שלו לא חל, קיים גם כאן. אלא שאם כן הדברים אמורים רק כלפי מה שכבר בוצע כדין מחילה או מתנה, אך לא מכאן ואילך. מכאן ואילך אין לחייב את התובע להמשיך ולקיים את סעיפי ההסכם שדינם להתבטל.
4. "דונה גרציה" ושאלת הסמכות
לאור האמור חשוב לציין כאן נקודה נוספת. בהתאם ליסוד החשוב שנתבאר בפרשת "דונה גרציה" ויסוד דברי המהרשד"ם בביאור הסוגיה ביבמות ש"ימים הראשונים ייפלו" נמצאנו למדים כי לאור המשפט העברי נישואין כדמו"י מבטלים כל מנהג מדינה או הסכם ממון אחר שנערך בין בני הזוג – כשמערכת הקשר הקודמת ביניהם הייתה במסגרת של נישואין קתוליים, אזרחיים או מכל סוג קשר אחר, לרבות ידועים־בציבור. אם כן, יש לראות בכך נימוק מכריע גם בשאלת סמכות השיפוט של בית הדין. ונבהיר.
לדברי באי־כוחה של הנתבעת לבית הדין הרבני אין סמכות לדון או לבטל את הסכם הממון של הצדדים מאחר שמדובר בהסכם של ידועים־בציבור שאיננו קשור לענייני נישואין וגירושין הנתון לסמכותו של בית הדין, ולכן יש להעביר את הדיון בו לדון לערכאה השיפוטית המתאימה – לביהמ"ש לענייני משפחה.
לאור האמור, דין טענה זו להידחות. הסכם הממון האמור קשור וכרוך הוא היטב בענייני הנישואין והדין האישי – הדין האישי שאותו קיבלו הצדדים בעת עריכת נישואין כדמו"י הוא זה שמבטל את הסכם הממון הקודם. אומדנת הביטול של "הימים הראשונים ייפלו", כדברי המהרשד"ם בפרשת "דונה גרציה", היא חלק מהדין האישי עצמו. סמכותו השיפוטית הייחודית של בית הדין הרבני לדון בדין האישי מקנה לו את הסמכות לדון באומדנת הביטול הזו גם כשהיא נוגעת להסכם ידועים־בציבור.
--- סוף עמוד 22 ---
ונבהיר. אילו היה מדובר בדיון רגיל לגופו של הסכם הידועים־בציבור מבלי שהצדדים היו נישאים – לא הייתה עומדת לבית הדין סמכות שיפוט לדון בהסכם זה מאחר שאין זה עניין של נישואין וגירושין. אולם מאחר שהצדדים נישאו ועניין ביטולו של ההסכם נובע מכוחן של הנישואין האלה – תהיה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט לדון בהסכם הממון מתוקף סמכותו לדון בעניין הנישואין. ותוצאותיה בביטול החיובים המקבילים הקודמים.
5. המתווה המשפטי בהתאם לחוק יחסי ממון