באשר לשאלת סמכות, כבר השבנו על כך לאור דברי המהרשד"ם בפרשת מנדס ודונה גרציה.
סיכומו של דבר
1. טענת התובע מתקבלת כטענת מאיסות מבוררת ולא כהוכחה לעילת גירושין שיש בה כדי לחייב בגט. לפיכך אין לחייב את הנתבעת בקבלת גטה, אך היא מפסידה את מדורה ומזונותיה ממועד הגשת התביעה.
2. על הצדדים להתגרש למרות היעדר חיוב הנתבעת בקבלת גטה.
3. סמכות השיפוט בנושא הסכם הממון נתונה בידי בית הדין הרבני.
4. יש להורות על בטלותו של הסכם הממון משני טעמים: האחד, משום שהוא משולל תוקף משפטי לאחר הנישואין, דבר המערער את תוקפו גם לתקופה שלפני כן. והטעם השני, מכוחם של נישואין כדמו"י כאומדנה מוכחת המבטלת הסכם שקדם לו, כדברי המהרשד"ם.
כל הזכויות שכבר הועברו לידי הנתבעת או נרשמו לטובתה, לרבות אלה שהועברו לה גם לאחר הנישואין, הרי הם בחזקתה, והיא זכתה בהם. הזכויות והכספים שעדיין לא ניתנו לה, התובע פטור מלשלם אותם.
הרב אריאל ינאי
קראתי את מה שכתב חברי הגר"א ינאי שליט"א, שלדעתו האשה דנן אינה בכלל הגדרת עוברת על דת. לדעתי נראה להכליל אותה בכלל עוברת על דת יהודית אשר ניתן לכפותה להתגרש ומפסידה כתובתה, וכדלהלן.
עוברת על דת יהודית
הרמב"ם בהלכות סוטה (פ"ב ה"א) פסק וז"ל:
--- סוף עמוד 26 ---
"אשה שקינא לה ונסתרה אין כופין אותה לשתות וכו'. וכן אם אמר בעלה איני רוצה להשקותה וכו', הרי זו אינה שותה, ונוטלת כתובתה ויוצאה, והיא אסורה עליו לעולם."
והמשנה למלך (שם) האריך לבאר את דברי הרמב"ם, משום שהוקשה לו מדוע נוטלת כתובתה, והרי כיוון שנסתרה ונתייחדה הרי היא עוברת על דת, ודינה של זו להפסיד כתובתה, וכמבואר במשנה בכתובות (עב, א): "ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית."
והעלה למסקנה כי הטעם שעוברת ע"ד מפסדת כתובתה הוא לא משום חומרת האיסור שעברה, אלא מחשש שמא זינתה, וע"כ ע"י שתיית מי סוטה פשיטא דאינה מפסדת כתובה. אכן, זו שבעלה אינו רוצה להשקותה, והיא רוצה לשתות ולברר שהיא טהורה – אינה מפסדת כתובה.
וז"ל המשנה למלך:
"והנראה אצלי דבירורן של דברים הוא זה, דכל אותן ששנינו בפרק המדיר דיוצאות בלא כתובה, לאו משום דאינהו עבוד איסור, דלא מצינו בשום מקום דאם האשה אכלה חלב ודם שתצא בלא כתובה, אלא דעוברת על דת דוקא שמכשלת את בעלה, ונודרת ואינה מקיימת משום דקיי"ל בעון נדרים בנים מתים, אבל משום איסורא דידה, לא היתה מפסדת כתובה, וכמ"ש הרא"ש (כלל לב סי' ח) יע"ש.