--- סוף עמוד 90 ---
423. לטענת הנתבעים, מאחר והחוק מצמצם את היקפה של הזכות המוסרית רק ביחס ליצירה אמנותיות דרמטית, מוזיקאלית וספרותית, ואילו פעולת ההדרה אינה נזכרת ולו ברמז בחוק, "יש מקום לריסון יתר בכל הנוגע לטענה להפרת הזכות המוסרית ביחס אליה" (סעיף 14).
424. יתרה מזו, ב"כ הנתבעים מאשרים כי הושקע מאמץ, זמן וכשרון בעבודת התובע (אך לטענתם לא על ידו באופן אישי), אולם, לשיטתם, "הרי שבהשקעות אלו לא די. עליהן צריכים להיווסף שני הפנים הבאים: פן היות התובע 'מקור' היצירה (אשר כפי שהראינו לעיל, מקורה הוא ברמב"ן) ופן היצירתיות" (סעיף 15 לסיכומים; ההדגשות במקור; בסיפא מובא מאמר התומך בתיזה זו).
425. לטענת הנתבעים, "פעולת הההדרה, על אף חשיבותה האקדמית, אינה פעולה בעלת אופי יצירתי, שכן זו אינה מקפלת בתוכה חדשנות או 'ביטוי לרוחו ואישיותו של היוצר'" (סעיף 16 לסיכומים; ההדגשות במקור; בסיפא מובא פסק דין התומך בתיזה זו).
426. ככל שמדובר בעזרי הטקסט, סבורים הנתבעים כי אלה מהווים לכל היותר כלי עזר, שהם בגדר "עובדה או נתון", ולכן, הם לבדם אינם מוגנים. גם הפיסוק הוא, כלשון ב"כ הנתבעים, "טבעי ומתבקש" ואין בו כדי לענות על דרישת המקוריות על אף ההשקעה והידע הנדרשים לצורך התקנתו (סעיפים 17-18 לסיכומים; ההדגשות במקור). בעיני ב"כ הנתבעים, "הענקת זכות יוצרים לממקם הפסיק במבנה הפסוק" היא בלתי מתקבלת על הדעת, שכן, לשיטת הנתבעים, ייווצר מצב שבו הראשון ששם את הפסיק במקום הראוי לו, ימנע מהדורות הבאים אחריו לשים את הפסיק באותו מקום מתבקש, וזאת בטענה כי הוא בעל זכות היוצרים על מיקום הפסיק במבנה הפסוק, וימנע מהם להניחו במקום אחר, בטענת סילוף. על כך כותבים ב"כ הנתבעים: "אנה אנו באים? מדובר באבסורד חסר כל היגיון פנימי הזועק לשמים" (סעיף 19 סיפא לסיכומים).
427. נושא נוסף, במסגרת ניתוח היצירתיות של התובע במקראות גדולות הכתר, עוסק במעמד של סימון התוספות של הרמב"ן. לטענת ב"כ הנתבעים, "המחקר החלוצי" (המירכאות במקור), של התובע אינו מתייחס כלל ועיקר לתוספות הרמב"ן, והטענה כי התובע היה הראשון לסמן תוספות פירוש במקראות גדולות – דינה להידחות, שכן לטענת הנתבעים, בכל הספרות הקלאסית, כולל במקראות גדולות במהדורה הקלאסית, מצויים קטעי תוספת מסוגים ש ונים הבאים בתוך סוגריים, ואין הדבר בבחינת חידוש של התובע (סעיף 20). לטענת הנתבעים, התובע עצמו אישר כי ביחס לכל ספר בראשית (כרכים א-ב) לא סומנו התוספות המתועדות וכי הביטוי שקבע התובע "תוספת הרמב"ן עצמו" לא מופיע בשני כרכי ספר בראשית, וכי הסימון התחיל רק מספר שמות ואילך (סעיף 21 רישא לסיכומים). יתרה מזו, אף בתקליטור הכתר – שבו עשו הנתבעים שימוש – לא נתלווה כל הסבר לסימון הסוגריים בשום מקום, ולא ניתן לזהות אם מדובר בתוספת של הרמב"ן עצמו, אם לאו (סעיף 21 סיפא לסיכומים).