576. מבחן נוסף, כולל את בחינת הנסיבות והיא האיזון בין זכות הקניין לחופש היצירה האקדמי. לאחר הבאת דברי ד"ר יעקב דויטש בשם נתבעת 4 (סעיף 254), ופסק דין של בית המשפט (השופט סולברג) בעניין דומה (סעיף 255), מסבירים ב"כ הנתבעים כי "הצורך בהעשרה וקידום מחקר מדעי והאדרת התורה על ידי זיהוי מדויק של תוספות הרמב"ן יש בו כדי להטות באופן ברור את הכף לטובת פעולתם של הנתבעים. אין ולא נגרמה לתובע כל פגיעה מפעולתם של החוקרים שכן יצירת מהדורת הכתר עומדת בשלמותה אף לאחר מחקרם של הנתבעים" (סעיף 256; הקו במקור).
577. וכך מסיימים ב"כ הנתבעים את פרק זה בדבר פעולתם הסבירה: "אשר על כן, ולמעלה מן הצריך, איזון כלל האינטרסים מוביל למסקנה כי החוקרים 1-2 פעלו כדין ופעולתם, בנסיבות העניין, סבירה גם סבירה" (סעיף 257; הקו במקור).
ט.25 הזכות המוסרית בהתאם למקורות המשפט העברי
578. ב"כ הנתבעים מזכיר כי התובע התייחס בסיכומיו למשפט העברי. ב"כ הנתבעים מציינים כי "ואף שהנתבעים כמובן נאמנים למקורות", עמדתם המשפטית של ב"כ הנתבעים היא זו: "בפרשה שלפנינו אין כל זיקה או רלוונטיות למקורות המשפט העברי בשאלת זכות המוסרית, שכאמור אינה חלה בענייננו". אף על פי כן, הוסיפו ב"כ הנתבעים כי "פטור בלא כלום לגמרי אי אפשר ונסביר בתמצית" (כל הציטוטים מסעיף 258 לסיכומי הנתבעים; הקו במקור).
579. לשיטת ב"כ הנתבעים, היסודות של הזכות המוסרית על פי המשפט העברי אינם חלים במקרה שלפנינו, שכן מקורות המשפט העברי עוסקים ב"יוצר", "בעל מחבר", "בעל שמועה", "בעל חידוש", ו"אומר דבר בשם אומרו". אולם, לשיטת ב"כ הנתבעים, מה שעשה התובע (והם חוזרים על כך שרק פיקח מגבוה), אינו נכנס לקטגוריות אלה, שכן, לשיטתם של ב"כ הנתבעים, "היוצר ובעל היצירה בעניינו הלוא הוא, כאמור, רבי משה בן נחמן והיצירה פירושו לתורה" (סעיף 259 סיפא; הם מפנים, בסעיף 260, לספרו של פרופ' נחום רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, שעוד ידובר בו להלן).
580. טענת ב"כ הנתבעים היא, כי הזכות המוסרית על פי מקורות המשפט העברי, במקומה עומדת, אולם היא איננה מתפרשת ואיננה חלה על פעולות הדרה או על פעולות עריכה משניות. לשיטתם, על פי מקורותינו, עורך ומהדיר רחוקים מאוד ממעמד של "יוצר" או "בעל מחבר" ולכן, לשיטתם, אין זיקה בין הזכות המוסרית במקורות המשפט העברי לבין הפרשה שלפנינו (סעיף 261).