620. טענה נוספת בהקשר זה של בא-כוח הנתבעים, עוה"ד קורינאלדי וגרינשטיין, מתייחסת להיבט דיוני של טענה זו (סעיף 319; הקו במקור): "לא בכדי בחר התובע להימנע מהגשת בקשה לצו מניעה זמני במועד הרלבנטי לפני שלוש שנים, בהבינו היטב כי מדובר בסעד מופרך וקיצוני ששום בית משפט לא ייעתר לו. כלום יעלה על הדעת, שעתה, בחלוף למעלה מארבע שנים מצאת החיבור לאור ייעתר בית המשפט ויורה על סעדים קיצוניים מעין אלו?!".
ט. 32 כיצד היה הרמב"ן מתייחס לפרשה זו?
--- סוף עמוד 120 ---
621. לפני סיום, בחרו באי-כוח הנתבע להפנות את תשומת הלב לדבריו של הרמב"ן, שבו מצאו, לדבריהם השראה, ממנה מנסים הם להבין כיצד היה הוא מתייחס לפרשה מעין זו, אילו זו הייתה מובאת לפתחו (סעיף 320).
622. באי-כוח הנתבע מציינים כי ערכו חיפוש מוקפד ומצאו מקור המתאים לעניין, והוא דברי הרמב"ן בפתיחה ל"קונטרס דינא דגרמי", במסגרת פירושו של הרמב"ן לש"ס, שזה לשונו (מצוטט בסעיף 321 לסיכומי הנתבעים):
"אמר משה בן נחמן, פן יחשדני שומע בהזכירי מקצת דברים שלא בשם אומרן, כעוסק בהן שלא לשמן, אני מנצל [=מתנצל] את עצמי כי לא כיוונתי לסתמן ולהעלימן. שמן הידוע שדברי – דברי רבותי ואנא – דמאן ואורייתי – דמאן... יזכנו ברוב רחמיו לספק צרכן ולהשלימן וישים חלקנו עם העוסקים במצוותיו ובתורתו לשמן. אמן ואמן".
623. בהמשך מתייחסים באי-כוח הנתבעים לנורמות הציטוט מימי הביניים השונות מאילו הנהוגות והמקובלות כיום (סעיף 322 רישא, והם מפנים למאמרה של פרופ' שרה סטרומזה).
624. הנתבעים מסיימים עניין זה באומרם את הדברים הבאים (סעיף 322 סיפא): "אולם, בהמשך לרוח העולה מדברי הרמב"ן, הנתבעים מצהירים אף הם כי הם מכבדים ומכירים בחשיבותו של מפעל 'מקראות גדולות הכתר', שפרופ' מנחם כהן עומד בראשו, וכי לא הייתה להם, חלילה, כל כוונה לסתום או להעלים את מפעלו החשוב של פרופ' כהן או של כל חוקר אחר, ואת מחקרם שלהם הם עשו כדי להגדיל תורה ולהאדירה".
ט. 33 הסעדים המבוקשים על ידי הנתבעים
625. בסעיף 323 מבקשים הנתבעים מבית המשפט את הסעדים הבאים (ההדגשות והקווים במקור):
"א. לדחות את כל תביעת התובע, על כל מרכיביה; פעולת התובע (ההדרה ועריכה) אינה עולה כדי 'יצירה' המוגנת בחוק, לחלופין אין בה יצירתיות במידה המספקת הנדרשת על מנת לחסות תחת הגנת החוק. לחלופי חילופין, התובע אינו יוצר היצירה אלא רק זרועו הארוכה של המעביד (לפי הודאתו שלו – התרכז בפיקוח על בלבד). לתובע אין זכות מוסרית. בכל מקרה, הנתבעים לא הפרו את זכותו המוסרית של התובע וממילא, הוא לא נפגע וגם לא הצליח להוכיח נזק. הזכות המוסרית לענייננו, במהותה, יחסית, ונתונה לבחינה אובייקטיבית של הייחוס המקובל והנהוג בענף. יתירה מזאת, ולמעלה מן הדרוש, לנתבעים, בנסיבות תיק זה, עומדת הגנת הסבירות (סעיף 50 לחוק) ומדובר בשימוש מותר על פי דיני זכויות היוצרים ותכלית השימוש שהוגדרו בחוק.