664. כתמיכה לטענה כי המבחן לקביעת ההיקף והמידה של הייחוס, שמוכרע על בית המשפט על פי אמות מידה אובייקטיביות וערכיות, ולא על פי נוהג כזה או אחר מובא בסעיף 37 לסיכומי התשובה של התובע, ציטוט מספרו של גרינמן הנ"ל (ספר שעוד אחזור ואביא ממנו בחלק הדיון).
665. היישום של מבחנים אלה בא לידי ביטוי בכך שהנתבעים הסתירו את העתקת יצירתו, ובכל מקום שכן מוזכר בגוף הספר המילים "מקראות גדולות הכתר" או "תקליטור הכתר" הם מעלימים את שמו של כהן. גם ברשימה הביבליוגרפית ובמפתחות ניכרת מגמה של גימוד הקרדיט של כהן. כאשר פורטו הדברים בסיכומי התובע, והנתבעים חלקו רק על חלק מהם; מכאן מסיקות ב"כ התובע ביחס ליתר הרכיבים הם מודים (סעיף 38).
666. בתשובה לטענת הנתבעים כי די בהפניה לקיצור הביבליוגרפי "מקראות גדולות הכתר", ואין צורך להזכיר את שם המהדיר בקיצור הביבליוגרפי, מדגישות באות כוח התובע כי בקיצור של מקראות גדולות הכתר הוא כזה שאינו כולל את שמו של המהדיר פרופ' מנחם כהן, התובע. בכל מקרה באזכורים של מקראות גדולות הכתר אין שום הפניה ביבליוגרפית. מכאן, שהנתבעים לא עמדו במבחן של "ההיקף והמידה הראויים". כמו כן מוזכר כי בספר מופיעים מונחים שונים ובהם "בעלי מהדורת הכתר" או "מפעל הכתר", ועל כן, גם אם יחפש הקורא ברשימה ביבליוגרפית לא ימצא קיצור ביבליוגרפי מתאים (סעיף 39). לכך מצטרפת הטענה, כי בטיוטה של הספר משנת 2011 לא מופיעים כלל פריטי הרשימה הביבליוגרפית המתייחסים למקראות גדולות הכתר, ועל כן מסקנת ב"כ התובע היא, "שהסיבה שאין הפניות בספר המפר לפריטים הביבליוגרפיים של 'מקראות גדולות הכתר' או 'תקליטור הכתר' היא פשוטה משום שלכתחילה לא היה כל פריט ביבליוגרפי להפנות אליו!" (סעיף 40 סיפא).
667. כנגד הטענה של הנתבעים המתייחסים לפרופסורים אחרים (סימון, עסיס וגרוסמן), והבעת החש שייתבעו על שימוש בקיצור הביבליוגרפי "מקראות גדולות הכתר", ללא שם המהדיר, עונות באות כוח התובע כי טענה זו היא "בגדר דמגוגיה שנועדה שוב, לעוות את טענות התובע וליצור רושם שקרי כאילו התובענה דנן מאיימת על העולם האקדמי כולו. רישום הקיצור הביבליוגרפי בספרי המחברים הנ"ל (כל אחד לפי שיטתו) מפנה באופן ברור לפריט הביבליוגרפי המלא ונעשה בשיטה אחידה לגבי כל המהדורות ולפיכך השוואת הנתבעים את עצמם למחרים אלה – אינה רלוונטית".
--- סוף עמוד 131 ---
668. טענת הנתבעים לפיה מהדורת הכתר הינו מושג ידוע ומוכר היטב לרבים, ולכן מתרצים הם את העדר ההפניה הביבליוגרפית, מתוארת בתשובת התובע בכך כי "המדובר בטענה מגוחכת". באות כוח התובע מציינות כי מחברי ספרים רבים אנשי אוניברסיטת בר אילן הפנו הפניות ביבליוגרפיות למהדורת הכתר, והן תמהות האם הם לא יודעים שמהדורת הכתר ידועה ברבים? כמו כן, בכל קבצי ההנחיות לציטוטים של מכללת הרצוג (שפרופ' עופר חתום עליה) ושל האוניברסיטה העברית, אין הנחיה כלשהי המייחדת מהדורות ידועות ומוכרות. יתרה מזו, לטענת התובע, טענתם של הנתבעים "נסתרת גם מעיון בספר המפר עצמו, שם טרחו הנתבעים לכלול הפניות ביבליוגרפיות ביחס למהדורת שעוועל [...] – מהדורה אשר אין לחשוד כי אינה מוכרת ברבים, וכל שכן בקרב קוראים בקיאים ומלומדים, כטענת הנתבעים בס' 125 לפיה 'אין עסקינן בקורא הממוצע כי אם בקורא בקיא ומלומד'". אשר לטענת הנתבעים לפיה, "כאשר נזכרים 'תנ"ך סימנים', 'דעת מקרא', 'פרויקט השו"ת' 'אנציקלופדיה תלמודית', 'סידור רינת ישראל' – אין הפניה פרטנית לשם העורך ופרטים מזהים אחרים – מדובר בטענה בעלמא, שהובאה לראשונה במסגרת סיכומי הנתבעים, וממילא לא הוכחה ולא הוצגה כל ראיה ביחס אליה, ודינה מחיקה" (סעיף 42 סיפא).