820. פרופ' רקובר מזכיר כי השופט האנגלי, לורד אטקינסון, "כיוון אפוא לדעתם של גדולינו, כשקבע בפסק דינו בשנת 1923, כי הבסיס המוסרי לזכות היצרים הוא בדיבר "לֹא תִּגְנֹב" שבעשרת הדברות" (ספר שמות, פרק כ, פסוק ג) (שם, בעמ' 18, ובהערה 10 מובא האזכור המלא של פסק הדין).
821. בהתאם לגישה זו מובאים גם דברי יוסף בן מתתיהו, המשבח את משה רבינו, בכך שלא העלים את שמו של יתרו כמי שנתן עצה בדבר הקמת מערכת בתי המשפט, ושלא העלים את בעלותו של בלעם על נבואותיו (רקובר, שם, בעמ' 18-19).
822. אמרת חז"ל ידועה המופיעה במסכת אבות, מוזכרת אף היא בספרו של רקובר כאחת הדוגמאות למקורות הרעיוניים של זכויות יוצרים. וכך נכתב במשנה, במסגרת תיאור מעלותיו של הלומד תורה (משנה, מסכת אבות, פרק ו, משנה ו): "...והאומר דבר בשם אומרו, הא למדת, שכל האומר דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם, שנאמר: 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי'".
הסיפור ידוע: תחילה מסופר (אסתר, פרק ב, פסוקים כא-כג): "בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ: וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי: וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא וַיִּתָּלוּ שנייהם עַל עֵץ וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ". לאחר התפתחות העלילה, ולאחר המשתה הראשון של אסתר, אחשוורוש והמן, מספרת המגילה (אסתר, פרק ו, פסוקים א-ב): "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:". בעקבות זאת (אסתר, פרק ו, פסוק ג): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר". משהופיע המן, וענה למלך מה צריך לעשות למי שהמלך חפץ ביקרו (בחושבו על עצמו), הורה לו המלך לעשות כן למרדכי היהודי. המן ביצע את הוראת המלך (אסתר פרק ו, פסוקים יא-יג) "וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ: וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". זו הייתה התפנית בעלילה, ובעקבות האירועים שלאחר מכן, נתלה המן, והיהודים ניצלו.