--- סוף עמוד 160 ---
823. [לאחרונה ממש, ביום יא אלול תשע"ח (22.8.18), ניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה פסק דין (ע"ע 2664-04-17, מדינת ישראל – משרד החינוך הממונה על הגמלאות ממשרד האוצר נ' נחמה יוחאי), שבו התחיל השופט אילן סופר את פרק ההכרעה בהבאת מקורות מדברי חז"ל בדבר החשיבות של אמירת דברים בשם אמרם, ואף ציטט דברים אלה שהובאו לעיל ממסכת אבות וממגילת אסתר ומדברי פרופ' רקובר (שם, בפסקה 22)].
824. בדברי האחרונים, יש התייחסות "משפטית" לסיפור: האם אסתר סיפרה לאחשוורוש על כך שמרדכי גילה את שני המתנקשים, ביוזמתה, או בהסכמת מרדכי, או בניגוד להסכמתו. הרב יהונתן אייבשיץ (קרקוב, 1690 – גרמניה, 1764) כותב בספרו יערות דבש, חלק ב, סוף דרוש ו, את הדברים הבאים: "אך לא רצה בזה [מרדכי] לקבל גמול מאחשורוש, ולכך לא אמר למלך, וצוה לאסתר שלא תגיד למלך בשמו, כדי שלא יקבל שכר על כך. ואסתר עברה על פיו, כי לא חפצה לעבור מבלי להגיד בלתי שם אומרו, ואמרה למלך בשם מרדכי, וכי ציוה עליה אשר לא תגיד" (רקובר, שם, בעמ' 47). פרופ' רקובר מביא את התייחסות הרב חיים פלאג'י (1788-1868), רבה של אזמיר, המתייחס לדברי הרב יהונתן אייבשיץ וכותב כדלקמן: "וכן ראיתי להרב 'יערות דבש' ח"ב סו"ד [=סוף דרוש] ב, שכתב, דאפי' שציוה האומר שלא יאמרו משמו, כי אינו רוצה להתפאר או שאינו חפץ לקבל שכר, אפי"ה [=אפילו הכי, כך] חייב לגלות שם אומרו, יע"ש [=יעויין שם] (מובא אצל רקובר, שם, שם). ומסיק הרב פלאג'י: "ולפי זה אתי שפיר לישנא דמתניתין דנקטו [=יפה הלשון שנקטה המשנה]: 'הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו', ה'כל' – לאתויי [=לרבות] אף באופן זה. ושפיר מביא ראיה מאסתר דכך היה. ויוצא מזה דהממציא ספר ולא הזכיר שמו, אם בא אחר וגילה מי בעל הדברים – אין חשש, ואדרבא מצוה קא עביד [=הוא עושה]" (מובא אצל רקובר, שם, בעמ' 47-48; ובהערה 21 הוא מצטט את סעיף 42 לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967, שבו נקבע כי "התנאה שלפיה מוותר הממציא על הזכות לדרוש ציון שמו – אין לה תוקף". לעומת זאת, סעיף 4א לפקודת זכות יוצרים [הסעיף מצוטט במלואו בפסקה 793 לעיל] אינו שולל במפורש את אפשרות הוויתור. ואוסיף, כי כיום על פי סעיף 45 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 [המצוטט במלואו בפסקה 800 לעיל] הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר גם אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר.