830. פרופ' רקובר מזכיר אמרה חסידית (המופיעה במקורות המוזכרים בהערה 112, בעמ' 44), אשר "דורשת" את הפסוק בספר דברים פרק יז, פסוק ד, "וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל", לעניין מי שגונב דברי תורה: "אם 'ְהֻגַּד לְךָ' דבר תורה, ואתה 'ְשָׁמָעְתָּ' את הדבר הזה ואחר כך 'דָרַשְׁתּ' את הדבר הזה בשמך ולא בשם אומרו, אף על פי ש'אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר' לאמִתה של תורה, עם כל זאת 'נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל', לגנוב מאחר דבר תורה, לאמור בשמו'".
831. כדי לעמוד על עוצמת החשיבות של זכות היוצרים, ועל עמדתם של חכמי ההלכה בתקופת האחרונים בסוגיה זו, מביא פרופ' נחום רקובר (שם, עמ' 49), את השאלה שהובאה בפני הרב חיים סופר, אב בית דין בעיר מונקאטש (נפטר ב-1886) (שו"ת מחנה חיים, חלק ב, על חושן משפט, סימן מט), בעניין סופר סת"ם ש"גנב תורת אחרים והתלבש בו", האם "לפסול ספריו ותפילין ומזוזות שכתב הסופר", כמו דינו של גנב "רגיל", אשר לפי ההלכה היהודית, פסול מלכתוב ספרי תורה ומזוזות. בתשובתו הביע הרב חיים סופר את דעתו, לפיה (מצוטט אצל רקובר, שם, בעמ' 49-50): "אם אחר מתלבש בתורת חבירו ולא אומר בשם אומרו – הוא גנב, הגם ש'זה נהנה וזה לא חסר' [על סוגיה זו, בהקשר רחב יותר, ראה מש"כ, השימוש לרעה בזכות במשפט העברי – כופין על מידת סדום (מכון משפטי ארץ, תש"ע-2010)]. אטו [=וכי] יש רשות ליקח דבר של חבירו שלא מדעתו להנות בו, חוץ אם הוא דבר שאין בעל הבית מקפיד בו?! ומי הוא זה ואיזהו אשר יחפץ שלא להקפיד שהוא יעמול בלמעלה מן השמש, ומי שלא עמל בה יתענג בו?! וכיון שיש הקפדה בו – גזל
--- סוף עמוד 162 ---
הוא, ועיי' חו"מ סי' שס"ג". ומסביר פרופ' רקובר כי לדעתו של המשיב, כיוון שחידושי התורה הם של חברו, וחברו מקפיד על כך, הרי מי שמייחס אותם לעצמו – הוא "גנב" (שם, בעמ' 50; והוא מזכיר ראיה נוספת של המשיב הרב סופר, "דשייך בחכמה – 'גזילה'", מדברי הגמרא במסכת סנהדרין, דף נט, עמ' א, שבו נקבע כי גוי שלמד תורה חייב בתורת גזלן; וראה בהערה 129, שם, המפנה לתורה תמימה על בראשית, פרק ב, פסוק טז, אות לט. וראיתי לנכון לצטט את דברי התורה תמימה במלואם: "וצריך באור לדעת רמב"ן, למה חשבו חז"ל מצות גזל ביחוד ולא כללוה בכלל מצות דינין? וקצת י"ל ע"פ מ"ש [יש לומר על פי מה שכתוב] בסוגיא סנהדרין נ"ט א': 'נכרי שעוסק בתורה – חייב מיתה דכתיב [ספר דברים, פרק לג, פסוק ד]: 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' – לנו מורשה ולא להם. ופריך [=ושאל]: 'למה לא חשיב זה במצות שנצטוו ב"נ [בני נוח]? ומשני הא קתני [=ומתרץ, שזה שנאמר] 'גזל', כלומר: דגם [=שגם] זה הוא מין גזל, שגוזל הזכות הניתן לישראל. הרי מבואר, דגזל שייך גם בדבר רוחני, ולא רק בדבר ממון, ולכן, נקט גזל ביחוד...".