"שאלה: אחד מן התלמידים גנב ספרי פירושין לחבירו. וכשתבעו ממנו, נשבע שבועה חמורה שלא יחזירם עד שיעתיק אותם. ויש מי שהורה שמותר לגנבן.
תשובה: הגונב והמורה – כלם טעו, שלא כדין עשו. שזה שהורה שמותר לעשות כן, דומה לו משום שמתלמד דברי תורה, שהיא מצוה היא, וטעה, משום שאמר [משנה, מסכת סוכה, פרק ג, משנה א]: לולב הגזול והיבש פסול. ואתמר עלה [תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל, עמ' א]: משום דמצוה הבאה בעבירה, המקום שונאה, שנאמר [ספר ישעיהו, פרק סא, פסוק
--- סוף עמוד 165 ---
ח]: 'כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה'. הילכך הורה ליה זה בהוראתו חוטא ומחטיא. והגונב יש עליו ג' לאוין: אחד – משום גונב; ואחד – משום שנשבע שלא יחזיר אותם, והו"ל [והווה ליה] על דברי תורה נשבע, שהיא גזלה; ואחד – משום גזל, לפי שהוא גוזל שלא מדעת. ואע"פ שהגזלה בכלל הגניבה היא, אלא שנסתר בלקיחתן, משום שאמר: אל תגנוב את שלך מאחרי הגנב שלא תראה עליו כגנב. ואם אסור בשלו, כל שכן – באחרים. ואף אותה מצוה שנתכון לה – לא עלתה בידו, כמו שכתבו [משנה, שם]: 'לולב הגזול והיבש – פסול', שלא עלתה בידו מצותו".
839. פרופ' רקובר מתייחס לאלה שראו סתירה בין התוספתא שהובאה לעיל (ראה פסקה 834) לבין תשובתו הנ"ל של הרי"ף, והוא מציג עמדה זו (שם, בעמ' 69): "ברם, דומה שהללו לא שמו לב, שבתשובת הרי"ף אין מדובר ב'גניבה רוחנית', אלא בגניבת דבר מוחשי: גניבת ספר; וממילא אין לנו ללמוד דבר מתשובה זו לעניין סוגיית הגניבה ה'רוחנית'" (וראה גם ההערות והמקורות המובאים בהערה 9, שם, בעמ' 69-70).
840. סוגיה זו של ה יחס בין הרי"ף לתוספתא נדונה על ידי הדיין הרב בצרי, בפסק הדין שהוזכר לעיל (ראה: פסקה 816). הוא גם מעלה את השאלה מדוע בתוספתא נאמר שאותו אדם זוכה להיות פרנס (פסקה 834). בתחילת הדיון מזכיר הרב בצרי את תירוץ בעל שדה חמד (כללים, מערכת ג, סימן ה; המוזכר גם בתחילת הערה 9, עמ' 69, בספרו של פרופ' רקובר), והוא מסביר תירוץ זה במילותיו אלה (תחומין, שם, בעמ' 171): "ותירץ שמדובר שהיה השונה לומד בקול רם, והוא שמע והזכיר את בעל המימרא הראשון ולא הזכיר את זה ששמע ממנו, שראשונים ואחרונים מזכירים ואין צורך באמצעי, ונקרא גנב משום שלא הזכיר את זה ששמע ממנו, אע"פ שהזכיר את בעל המימרא. ולפי זה יש חילוק בין שומע ואומר לבין מעתיק מכתב יד".
יד.5 המרדכי ומדרש משלי – ויישומם בספרות הפסיקה ההלכתית