841. פרופ' רקובר מביא מקור נוסף המוזכר בספרו של המרדכי (ר' מרדכי בר' הלל אשכנזי; אשכנז, 1298-1240) המזכיר את מדרש משלי. ואלה דבריו (מרדכי, בבא מציעא, פרק המפקיד אות רצג):
"המפקיד ס"ת [=ספר תורה] אצל חבירו גוללו כל שנים-עשר חדש, ולא יקרא בו לכתחילה. פירש רב יהודה גאון: כשם שאסור לקרות בו, כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת, שלא ברשות, משום דמרע ליה לפקדון; והני מילי – בבור ועם הארץ, אבל חבר ות"ח [=ותלמיד חכם] מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו, שלא ברשות, ואפילו מלכתחילה, והוא שאין לו כיוצא בו, לפי כשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו, ודרעתא דהכי [=ועל דעת כן] הפקיד אצלו. כמו, מפקיד מעות אצל שולחני, דכשהן מותרין דמשתמש בהן. ושמא הטעם משום דאיתא [שיש] במדרש משלי על הדין קרא [=פסוק זה] 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב', שאין לבזות מי שגונב ד"ת [=דברי תורה] ומעתיקן. מספר המקצועות".
842. לאחר ציטוט דברים אלה של המרדכי, כותב פרופ' רקובר (שם, עמ' 71): "ההיתר שבספר ה'מרדכי' הובא להלכה על ידי הרמ"א בשולחן ערוך, אבל תוך הזכרת הנימוק הראשון בלבד, שבוודאי הספר הופקד על דעת כן, ומבלי להזכיר את הטעם של 'לא יבוזו לגנב' וכו'".
--- סוף עמוד 166 ---
843. הרב בצרי בפסק דינו הנ"ל (פסקה 816) דן ביחס שבין דברי המרדכי במדרש משלי לבין דברי הרי"ף והתוספתא ומנסה לכאורה לתרץ כי הרי"ף מדבר כאשר גנב חפץ, שהוא כתב היד, ואילו התוספתא מדבר ששמע בעל פה. אולם, הוא דוחה תירוץ זה ואומר שאינו נראה לו, שכן מהנתונים שהובאו בפני הריף עולה כי איסור הגניבה כבר בוצע, ועדיין אסור להעתיק, והוא מקשה: ומדוע לא יעתיק?! (תחומין, שם, עמ' 171). על כן הוא מסביר כי דברי התוספתא על מי שמתגנב מאחורי גבו, חלו בתקופה שבה היו משלמים כסף כדי להיכנס לבית המדרש (כמו הסיפור על הלל הזקן, כמובא לעיל בפסקה 833), ואותו אדם לא היה לו כסף ועמד בחוץ והאזין לדברי תורה. אותו אדם סופו שיזכה להיות פרנס על הציבור, כמו שזכה לכך הלל הזקן, שנעשה נשיא ישראל, כיוון שכוונתו לשם שמים ורוצה ללמוד תורה, בניגוד לסיפור בפרשת הרי"ף (שם, בעמ' 172).
844. [ראיתי לנכון להזכיר, בהקשר זה, את רשימתו הקצרה של הרב אליה כ"ץ, "זכות יוצרים (הערה והארה)", תחומין, כרך ח (תשמ"ז), עמ' 295, המתייחס למדרש משלי, כפי שהובן על ידי הדיין הרב בצרי. תחילה הוא מציין, שמדרש זה לא נמצא בכתבי יד [בהערה 2, שם, כותב העורך הרב אורי דסברג, כי הדבר מופיע בילקוט שמעוני, כפי שמפורט בהערה]. לפי דברי הרב כ"ץ מה שכתוב "מדרש משלי" נשתבש ממכילתא, כי היה כתוב בקיצור מ (אות אחת), והפיענוח צריך להיות ממכילתא, והמעתיקים חשבו שהכוונה למשלי. הוא מוסיף, כי גם המילה "ומעתיקן" מתאים לספר המקצועות ולא למכילתא, "כי זה רחוק לאמר שהמדרש ידבר על העתקת ספרים, ויקרא אותם 'דברי תורה' כי רק את התורה שבכתב (ואת המשנה בזמן רבי) העתיקו, אך לא את התורה שבע"פ. להעתקת תורה שבכתב מה עניין של 'מאחר חבירו'? אלא על כרחך: 'והמעתיקן' מדברי בעל ספר המקצועות הוא, ומוסב על תורה שבע"פ" (תחומין, שם, בעמ' 260). [והשווה לדברי הרב הרצוג שצוטטו לעיל בפיסקה 814]. לעניין הפירוש שהוצא ע"י הדיין הרב בצרי כי התוספתא (או המכילתא) מדברות על הלל הזקן, שלא היה לו כסף להיכנס לבית המדרש, ולכן עלה לארובה לשמוע דברי תורה, וסופו שזכה להיות פרנס על הציבור, בכך שנעשה נשיא בישראל, עמדת הרב כ"ץ היא, כי אין הנידון דומה לראיה, מטעמים אלה: "ראשית כל, על הלל אי אפשר לאמר שהיה מתגנב. הוא רק עלה לארובה, אך לא בתור מתגנב. רק עבור הרשות להכנס בבית המדרש היו מחויבים לשלם, אך לא עבור לימוד התורה. כמו כן הוא לא הלך לא מאחורי חבירו ולא מאחורי חביריו, אלא הלך לשמוע את רבותיו (שמעיה ואבטליון), ובתוספתא מדובר בחבירו ולא ברבו. ועוד: לא מזה נעשה הלל פרנס, כי אם ממה שהשקיע שנים רבות וישב לפני רבותיו" (תחומין, שם, עמ' 260). הרב כ"ץ מציע לראות בתוספתא או במכילתא רמז למקרה היסטורי, והוא מצטט לעניין זה את הגמרא, תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף יג, עמ' ב, "שרבן שמעון בן גמליאל הקשיב לדברי חבירו ר' יעקב בן קרשי, וע"י זה זכה לכהן כנשיא, והיה הפרנס לישראל בדורו" (שם, שם)].