845. אשר ליחס בין תשובת הרי"ף לבין מדרש משלי – תולה זאת הרב בצרי בפירושיהם של הסמ"ע ושל הש"ך, ביחס לדברי הרמ"א שהוזכרו לעיל.
846. וזה לשון השולחן ערוך והרמ"א (שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות פקדון, סימן רצב):
"המפקיד ס"ת אצל חבירו – גוללו פעם אחת לי"ב חדש. ואם כשהוא גוללו פתחו וקרא בו – מותר; אבל לא יפתח בגלל עצמו, ויקרא. והוא הדין שאר ספרים. ואם פתח (וקרא) וגלל בגלל עצמו – הרי שלח יד בפקדון ונתחייב באונסים.
--- סוף עמוד 167 ---
הגה: וכמו שאסור לקרות ממנו, כך אסור להעתיק ממנו אות אחת. והני מילי – בעם הארץ; אבל ת"ח שאין לו ספר כיוצא בזה – מותר לקרות ולהעתיק ממנו, כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו (מרדכי ס"פ המפקיד). ובמקום בטול תורה, שאין ספרים נמצאים, יכולין בית דין לכוף לאחד להשאיל ספריו ללמוד מהן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים (הרא"ש, כלל צ"ג, סימן ג').
847. על דברים אלה כותב ר' יהושע פלק בן רבי אלכסנדר הכהן כץ (פולין, 1555-1614, בחיבורו ספר מאירת עיניים; הוא הסמ"ע, על שולחן ערוך, שם, ס"ק מה):
"כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו. דומיא דהפקיד מעות אצל שולחני וחנוני הנ"ל בסעיף ז'. ומינה [=ומכאן ניתן להסיק] דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה, דגילה דעתו דקפיד בקריאתו, אז ידעינן ביה דודאי לא ניחא ליה שיעתיק ממנו, דאסור לקרות מתוכה, ומיקרי שולח יד בקריאתו, וכ"ש [=וכל שכן] בהעתקתו מתוכו. מיהו? המרדכי סוף פרק המפקיד [המובא בציונים אות ל"ד] כתב, והביאו הב"י [=הבית יוסף] וד"מ [=ודרכי משה] [סעיף כ"ב] אהא [=על מה] דכתב דת"ח מותר להעתיק וללמוד מתוכו, משום דהוה דומיא דמעות מותרין אצל חנוני כו', דמסיק אחר זה וכתב ז"ל [=זה לשונו], ואפשר הטעם משום דאמרינן במדרש משלי [ראה ילקוט שמעוני משלי רמז תתקל"ט] 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב' [משלי ו' ל'], שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקו, עכ"ל. ולפי האי טעמא משמע דמותר אפילו ידעינן ביה דקפיד. מיהו, מור"ם ז"ל [הרמ"א] השמיטו. ואדרבה, כתב: 'ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו'. ומזה מוכח דס"ל [=מוכח שהוא סובר] דאם ידעינן דהוא קפיד – דהוא אסור. גם המרדכי לא כתב אלא בלשון 'אפשר' וק"ל. ובעיר שושן עירבב הדברים, דמתחילה כתב בלשון מור"ם ז"ל דודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו, ואחר זה כתב דין כפייה אשאילת ספרים, וכמ"ש מור"ם ז"ל, ואחר זה מסיק וכתב ז"ל, כדאיתא במדרש משלי (אל) [לא] יבוזו לגנב כי יגנוב, שאין לבזות למי שגונב ד"ת ומעתיקן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו, עכ"ל. ונראה לכאורה דמ"ש כדאיתא במדרש משלי כו', קאי אלפני פניו, דת"ח מותר להגיה, ומה שסיים וכתב (שלא) [מה ש]יתקלקלו, היינו מכח הלימוד והעתקה שהעתיק ולמד מתוכו, וא"כ דבריו סותרין זה את זה וכמו שכתבתי, וצ"ע: